אך זה זכינו שוב למופע הנלעג של ליצן הממשלה אולמרט. יכולים אנו רק לגחך בבוז למשמע "זעם אינו תוכנית פעולה" שלו מישיבת הממשלה. נכון "אדוני" אתה צודק, בתנאי שלך אכן יש תוכנית פעולה ראויה. מעשיך ומעשי ממשלתך בכל הנוגע להפסקת הירי לעבר שדרות מעידה כמאה עדים שאין, לא היתה ולמצער גם לא תהיה לך תוכנית פעולה ראויה. תוכנית כשלונית נוספת אפשר שכן, ראויה ודאי שלא, ואך לחץ ציבורי הוא אשר ינתבך לתוכנית ראויה.
נראה כי האולמרט כאולמרט, מחכה ללחץ ציבורי על-מנת לפעול ומשייכשל אף יאשים כמובן, ואיך לא, את הציבור, הוא "כמובן" יצא נקי (עיין ערכים: מלחמת לבנון השנייה, ועדת וינוגרד וגו').
גם עצם ההתבטאות מעידה על בוז, שלילה והתנשאות כלפי אלו הזועמים על התנהלות הממשלה ובעיקר אלו מתושבי שדרות העולים להפגין בירושלים נגד האי-תוכנית פעולה של האולמרט. אכן, כה לחי, הוא אכן חזק ויכול לחלשים. לא כלפי תושבי עזה יורקי האש אלא כלפי יושבי שדרות, אלו בשר התותחים והברווזים במטווח החמאס.
ברי הוא כי תושבי שדרות חשים את שחשה כל המדינה דהיינו, לאולמרט אין תוכנית פעולה והינו אובד עצות וזאת לאורך זמן. זעמם של תושבי שדרות מוצדק כלפי זה הבז להם בסיגנון "אלו רק זועמים אבל לי ישנה תוכנית פעולה". אדוני הסחרירן, אנו כבר יודעים אותך, אין לך כל תוכנית מגובשת.
מספר טיעונים המחייבים בחינה נוספת הועלו לאחרונה נגד פעולה צבאית מקפת ברצועת עזה. עניינם הינו קיבעונן של קונספציות חדשות-ישנות בקרב (אלו האמורים להיות) מקבלי ההחלטות בישראל. בכלל, נראה כי אימוצה בחום של קונספציה, כל קונספציה שהיא החל מתחילת שנות השבעים ואילך, בייחוד אלו המשרתות את מטרותיהם הפוליטיות האישיות, הינו הנושא החביב עליהם.
הקונספציות מוכוונות ע"י משרד ראש הממשלה ו"המקורבים" כעניין שבשגרה מהטעם הפשוט למען העצים את גרירת הרגלים השילטונית אשר תועיל למסע ההשרדות של האולמרט המוכוון ע"י פרשנים מטעם, שוכני ביבי המדיה, אשר מכרו את נישמתם לשטן ומנגד המיעוט אשר אינו מטעם אומנם אך מאידך קיבל זה את סחרירי "המקורבים" ללא הירהור רציני אודותם.
קונספציה א' – "פעולה קרקעית מקפת תחזק יותר את החמאס". טעות, התנהלות ישראל וחולשת "מלחמתה" בחמאס היא-היא המחזקת את החמאס. תושבי עזה, ומדינות ערב רושמות לפניהם כי ישראל הינה גוף אימפוטנטי אשר אינו מסוגל אפילו להוציא פעולה צבאית מתואמת נגדו, ממש כפי שכשל בנקודה זו בלבנון משך המלחמה האחרונה. במדינות ערב רואים בהתנהלות זו תצורה הלובשת צורה מוכרת של התנהלות. אין צורך להכביר במילים מה זה עושה לכושר ההרתעה של ישראל. בפעולותיה הספורדיות ברצועה משדרת ישראל חולשה ומחזקת את החמאס. החמאס מצהיר כי ביצר עצמו וישראל לכן לא תעז להתקיפו, ישראל, כך היא משדרת, חוששת מכוחו ונרתעת מלהתקיפו ומכאן שמשחקת לידיו במשחק הדיפלומטי האזורי, מעצימה עקב כך כוחו וחוזר חלילה.
קונספציה ב' – "אסור לישראל לתקוף בעזה לפני שיהיה בידי מי להשאיר המפתחות עם נסיגתה משם". שוב טעות, בתזה זו מתכוונת ישראל לסיכום המשא-ומתן עם הרשות הפלשתינית אשר יאפשר לה "לתת המפתחות" בידיה ברצועת עזה. אבל רגע אחד, המשא-ומתן הרי יוכל להגיע לסיכום מוצלח רק אם כל נושאי הליבה הבעייתיים כגון חלוקת ירושלים ושיבת הפליטים לגבולות 48 יגיעו לסיכום והרי אנו יודעים כי אין סיכוי שבעולם שהמשא-ומתן בנושאים אלו ואחרים ישא פירות, לא בזמננו כעת וגם לא בעתיד הקרוב ומכאן שלא יהיה בידי מי "להשאיר את המפתחות" לפחות משך עשרים השנים הבאות או קרוב לכך (גם מנופי ארכימדס לא יגררו את מצרים לקחת על עצמה תפקיד זה, הם אינם טיפשים כידוע).
המסקנה, יכולות "חיזבלוניות" בידי החמאס. וכך, ישובי הנגב המערבי, שדרות, נתיבות, אשקלון ואולי אף אופקים, כמו גם אשדוד וצפונה לה (רח' שינקין אולי?) יהיו בטווח הקסאמים עד אז. האם מישהו יכול להעלות בדעתו עוד עשרים שנים נוספות, או יותר, של הפגזות בלתי פוסקות של תושבינו. מחשבה מופרכת לחלוטין לפי כל קנה מידה.
קונספציה ג' – "ניתן להכניע את החמאס ע"י סנקציות כלכליות ואחרות אשר יוטלו על רצועת עזה". שוב טעות, אנו מודדים את החמאס בהתאם למדדי רמת המחיה המערביים שלנו. לרוע מזלנו החמאס הפנים יפה מאוד את תורות מלחמת הטרור המודרנית בצבאות מודרניים ומיישמן בהצלחה (במתווה החיזבאללה) אך בכל האמור לתרבות הצריכה הרי הוא עדיין נמצא בתחילת המאה הקודמת וזה כולל גם את כלל תושבי עזה. תן להם מעט תמרים, שמן זית, חומוס וקמח והם יעשו נפלאות קיומיות עמם, הם אינם חייבים ביותר מכך בעת מצוקה ומצור, שלא כמונו.
קונספציה ד' – "אש מנגד וירי הרתעתי לשטחים פתוחים ירתיעו חוליות ירי חמאסיות ממעשיהם" – מדהים אך שבע שנים של מדיניות ביטחונית כישלונית זו ברצועת עזה וכשלון אותה קונספציה בדיוק במלחמת לבנון עדיין לא הובילו את מקבלי ההחלטות מאותו קיבעון מחשבתי אסוני. עדיין לא הפנימו אלו כי אין ולא תהיה כל אפשרות מעשית (שימוש בנשק אטומי-ביולוגי-כימי אינו בא בחשבון) להפסיק ירי תלול מסלול על ערינו ללא תפיסה פיזית של השטח ממנו נורית האש. כמובן שהאופציה המדינית עומדת שקולה ואף עדיפה על האופציה הצבאית אך מי שחושב שנשיג יותר מ"תהדיה" זמנית מהחמס אשר תוצא ע"י החמאס אך ורק כדי לאפשר לו לבצר את כוחו ביתר שאת הינו שוגה באשליות באספמיה, הגורליות לקיום ישראל. החמאס מחויב להשמדת ישראל ואין נראה כי "יהפוך עורו" בן לילה, לפחות לא בעתיד הקרוב. מחוייבות זו אינה נישענת אך ורק על האידאולוגיה הפנימית שלו, האידאולוגיה של כל העולם האיסלאמיסטי העולמי מאחוריו.
קונספציה ה' - "אין בכוחה של ישראל להדביר את הטרור" – טעות, טעות חמורה, זו הקונספציה השגויה והמסוכנת מכולן, הטרור ניתן להדברה, חולשת הרוח וכח הרצון הם המובילים הצהרה מופרכת מסוג זה. ידביר הטרור רק זה המאמין בכל לבו בתקפותה של האפשרות לכך, המצב התודעתי הלאומי שלנו כולנו ובפרט של אלו בראשנו הוא שיקבע ניצחון או הפסד. "עייפנו מלנצח" גרס האולמרט מבלי להבין כהוא זה כי אויבינו רחוקים מ"להתעייף מלהפסיד" וככל שנפגין חולשה ההולכת וגוברת כן תעודד גישה זו את אויבינו להמשיך לנסות ולהשמידנו.
חולשת הרצון והרוח מתאפיינת כיום בזה היושב בכסא ראש הממשלה והוא זה גורף אחריו מטבע תפקידו את שאר הממשלה והכנסת, היא האחראית המרכזית לקונספציה שגויה זו. ברי הוא כי בנוסף, האולמרט שנכווה ברותחי לבנון נזהר כעת בצונני עזה אבל הלו, במה אנו אשמים? במאמרי "משחקי מלחמה" הבאתי אופציה אחת מיני רבות העומדת בפני ישראל על-מנת להדביר את הטרור החמאסי שוק על ירך (תיקצר היריעה כאן לתאור פרטני של הרעיון, הקורא מוזמן לעיין במאמר). מובן שקיימות חלופות נוספות טובות אף יותר אך כל החלופות לא יעמדו מול תבוסתנותו של האולמרט, עמו בוודאי לא ננצח את הטרור הן במגרש המדיני והן הצבאי.
קונספציה ו' – "אם ניכנס לרצועה נשקע בביצה" – שוב טעות סחרירית, מי קבע שיש כלל צורך לשקוע בבוץ העזתי. הפירוט תואר במאמרי "משחקי מלחמה" אך בקצרה, ישראל לא תישתלט על הערים הראשיות עזה, חאן יונס ורפיח אך תכבוש את כל עיירות הלווין שלהן וכל השטח שבינהן, בעוד שהיא מותירה את רצועת החוך פתוחה לתנועה דרומה ומאפשרת תנועת פלשתינים חד סיטרית לתוך סיני (המאמר נכתב ארבעה ימים לפני הפריצה הפלשתינית דרומה).
תחשף (תגולח) כליל רצועה של שני קילומטרים לכל אורך הרצועה לאורך גבולה עם ישראל. ישראל תכריז כי תיסוג חזרה בתוך זמן סביר. ישראל תשאיר כוחות עם הנסיגה בציר פילדלפי ובצפון הרצועה. לא תותר יותר (בתצפית ואש) כניסה של אזרחים ומפגעים (באופן מוחלט) לאותה רצועת שני הקילומטרים. צפוי כי מבצע מעין זה ייצור שקט בגבול לתקופה של 1-3 שנים אשר לאחריהן ינסה החמאס שוב את תרגיליו וישראל תאלץ שוב לתקוף הרצועה. תהליך זה ייפסק אם החמאס ייתש כוחו או תהליך מדיני יעצרם. הכוחות בציר פילדלפי וצפון הרצועה יפונו סופית עם החתם ההסכם המדיני או שהמצב הגאו-פוליטי האזורי יאפשר זאת.
גורם הזמן משחק תפקיד מכריע בנוגע למספר הנפגעים שנספוג עם כניסתנו בצורה מסיבית לרצועה. כל יום שעובר החמאס מצטייד, מתאמן, ומתחפר בהכנותיו למלחמה מקיפה מול ישראל, הזמן שעובר אינו משנה את מצבנו החמור בעוטף עזה. נהפוך הוא, הסלמתו לרעתנו עם חלוף הימים הינה יותר מצפויה, אך בבירור משחק לידי החמאס, כך שהחלטה בעניין חייבת ליפול במוקדם בצד ישראל.
החלטה מוקדמת תאפשר לישראל להכנות המתחייבות לפני תקיפה כוללת (שוב מפורט במאמרי "משחקי מלחמה") ובייחוד:
1) מטרות והשגים נדרשים – הממשלה חייבת לעבד תוכנית אסטרטגית ברורה וחד-משמעית באשר למטרות עליהן יוצאים למלחמה, ההשגים המציאותיים הנדרשים, הדרכים להשגתם, שלבי הכניסה, שלבי השהייה ושלבי היציאה. צוות מומחים וצוותי משנה לנושאים פרטניים חייב לעבוד במקביל לממשלה ולייעץ לה בנושאים אלו.
2) יצירת שורה של מדינות המזדהות עם ישראל - ואשר ישמשו בתומכות ודאיות בישראל, הן בגלוי והן בסתר, עם תקיפת הרצועה. ככל שירבו כן ייטב. דיונים מעמיקים חייבים לכלול את התשובה באשר למסה הקריטית של תמיכה הנדרשת בישראל לפני היציאה למלחמה. רצוי היה לקבל הסכמה שבשתיקה למבצע המקיף בעזה ממדינות ערב המתונות.
3. מסע הסברה חובק עולם - אשר יחל מוקדם ככל האפשר ויקיף את אירופה, צפון ודרום אמריקה, מדינות ברית המועצות לשעבר ואף מדינות ערביות מתונות. רצוי כי מסע הסברה זה, אשר עלותו מוערכת במאות רבות של מיליוני דולרים, יערך במנותק ובמתוזמר עם פעולותיה של ארצות הברית והמדינות המזדהות עמנו בנושא זה. אסור לישראל לצאת למלחמה בלא תמיכה בינלאומית ואפשר גם מקומית. זוהי אכן גם כן קונספציה אך הינה תקפה בכל זמן ומצב בניגוד לאלו המתוארות לעיל. שוב ללא מסע הסברה זה אל לישראל לפתוח במבצע מקיף.
4. הפתעה אסטרטגית ותכנון טקטי מדוקדק – אומנם החמאס מעריך כי ישראל עלולה לתוקפו, אין בכך כל סוד. גם ישראל אינה מסתירה הכנותיה כאופציה אפשרית במדה והאמצעים הננקטים כעת לא יהוו מזור לבעיית הקסאמים. יחד עם זאת הפתעה אסטרטגית הינה אפשרית באשר לתזמון המדוייק של התקיפה/ות כיוונה, דרכי הגישה והאמצעים שיינקטו בה. יצירתיות הינה צו השעה.
הערה
כל מלחמה הינה בחשבון אחרון מיותרת וברת מניעה. לאסור מלחמה נחוץ צד אחד בלבד, למנוע אותה נחוצים שני צדדים. למרות האמור במאמר לעיל, ניתן לפתוח במשא-ומתן חשאי עם החמאס דרך צד שלישי במידה והינו מעוניין בכך, אך תנאי ברור הוא כי יישמר הסטטוס קוו מבחינה צבאית (גם מצד ישראל) כל זמן המשא-ומתן ולאחריו. חשוב לזכור כי באשר אנו פונים לאויבינו ב"מערבית" הם מבינים אותנו ב"מזרחית" וההפך גם הוא הנכון, תרגום מילולי הינו מסוכן ביותר.
אין לאפשר לחמאס לשפר עמדות תחת מטריית הדיונים. במידה ואינו מוכן להתחייב על כך ולהעמיד עצמו תחת פיקוחו של צד שלישי הרי שאין לקיים משא-ומתן. על ישראל לבדוק תוך זמן קצר את היתכנות הדיונים בין הצדדים (אולי בחסות מצרית) ובאם אפסו הסיכויים לכך רק אז עליה להפעיל כוח צבאי במגמת הרס.
