חגיגת הבחירות לרשויות המקומיות כבר כמעט מאחורינו. רק המתמודדים בסיבוב השני נותרו מעט לחוצים. הצעירים שעמדו בכל פינת רחוב, אוחזים בשלטי תעמולה, זכו כבר לקבל את משכורת המינימום לחשבונם, וותיקי המתמודדים החלו מורידים את תמונתם מחוצות העיר, את זו אשר צולמה כבר לפני עשור. למתבונן מן הצד, זו ממש "דמוקרטיה" במיטבה.
אלא שבסבך כל החגיגות, מוטב כי נשאל: האם המציאות המשפטית ברשויות המקומיות מסייעת להגן על אינטרס התושבים, או שמא היא אך מגבילה את נציגי השלטון המקומי, תוך שהיא מזרזת סממני שחיתות? ובמילים פשוטות: האם עובדים עלינו כאן בעיניים?
אז הנה לכם סיפור קצר שינסה להסביר את המציאות בישראל: ראובן, וטרינר במקצועו, השתתף בבחירות המקומיות באחת הערים הגדולות בישראל, וזכה להיבחר כחבר מועצה מן המניין. בעיצומו של תהליך פוליטי לגיטימי, מצא עצמו ראובן על ספסל האופוזיציה, ומשם הוא החל לפעול כנבחר ציבור, בשם בוחריו. ראובן נדרש להגיע לכל ישיבות המועצה הרשמיות, וכן לקחת חלק פעיל בוועדות המועצה השונות, במסגרתן הוא אמור ליטול חלק.
חיש מהר, נתקל ראובן בדילמה: כדי להגיע לישיבות המועצה ולהשתתף בכינוסי הוועדות, עליו להיעדר מעבודתו – מקור פרנסתו היחיד. מנגד, קובע החוק במפורש, כי הוא אינו זכאי לכל תגמול עבור נוכחותו בכינוסים הרשמיים. כמו כן, גילה ראובן כי אין הוא זכאי למשרד אישי, אינו מקבל שירותי מזכירות אפקטיביים, ואף מתקשה לזכות בייעוץ משפטי בניסיונו לבקר את פעילות העירייה. לצד זאת, הוא אינו זכאי, כך מכוח חוק, להחזרי הוצאות בגין נסיעות עבודה, וכן אינו רשאי לקבל כל תגמול עבור הוצאות הטלפון הקשורות בפועלו הציבורי. הוא אינו זכאי למחשב אישי, ואינו יכול לשגר דבר דואר אישי-מקצועי מטעם העירייה. על-פי החוק, הוא אף אינו מוגדר כ"עובד". בפועל, לא רק שנבחר הציבור אינו מקבל משכורת, אלא שהוא נדרש לממן את שירותו הציבורי – מכיסו האישי.
הנה-כי-כן, מסתבר כי מעמדו של חבר המועצה בישראל חסר כל מכשירים אופרטיביים, ראויים ואפקטיביים אשר יקדמו את האינטרס בשמו הם נבחרו על-ידי הציבור. ובל נשכח: הרי מקור עוצמתם של חברי המועצה טמון ביכולתם להגביל את בעלי הכוח והשררה; בפועל, הם הזרוע המפקחת, המחוקקת והמבקרת; הם המגן מפני עריצות שלטונית, והתגבשותן של "קומבינות" פוליטיות. אלא שחרף כל זאת – תמונת המצב מלמדת על מציאות פסאודו-דמוקרטית, במסגרתה נבחרי הציבור בשלטון המקומי, אינם אלא שחקנים וירטואליים משוללי כל כוח. ניתן אפוא לדַמות את מעמדם לזה של לוחמי סיירת הנמצאים בשדה קרב - ללא כל אמצעי לחימה.
אי מתן כלים אדמיניסטרטיביים-משרדיים לחברי המועצות המקומיות בישראל, וכן אי נקיטת מדיניות תגמולים ראויה, מביאה למציאות משפטית המיטיבה עם שני גורמים מרכזיים: ראשית, עם ה"פוליטיקאים", ושנית, עם ראשי הרשויות עצמם.
הפוליטיקאים מצידם, נהנים מאי מתן כלים ראויים לאלו היכולים לצמוח כגורמים פוליטיים מתחרים בעתיד. ראשי הרשויות, מצידם, כמו גם חברי הקואליציה, עשויים ליהנות מהפחתת מקור הביקורת על פועלם. ההנחה לפיה חבר המועצה יכול לתפקד באופן אפקטיבי - ללא כל תגמול – מעלימה עין מדרישות עבודתו. נבחר אשר רוצה למלא את עבודתו נאמנה, הרי איננו יכול לעשות זאת, אלא אם הוא משוחרר לחלוטין מדאגות פרנסה; וכאן לא מדובר על גובה השכר, אלא על עצם קבלתו.
מציאות זו זועקת השמיימה, גם לנוכח העובדה כי בחינת מעמדם של חברי מועצה של מדינות מערביות, מעלה כי ישראל הינה היחידה אשר נוקטת בגישה "מתקדמת" של התעלמות מהתנאים הבסיסיים הראויים לעבודת הנבחרים. רובם ככולם, מספקים, בין היתר, שירותי משרד מלאים לכל נבחר ציבור, לרבות סיוע אדמיניסטרטיבי, שירותי דואר וטלפון. חלקם אף מגדילים ומעניקים לנבחרי הציבור ביטוח חיים, ביטוח בריאות, ואף ביטוח רפואי לטיפולי שיניים. חלק מן המועצות אף מעניקות קצבאות בגין טיפול ילדים ובני משפחה תלויים. באנגליה, לדוגמה, מענק התשלומים לחברי מועצה מעוגן בחקיקת משנה, בעוד שבדרום אפריקה, עצם הזכות של נבחר ציבור לשכר חודשי/שנתי - מעוגן בחוקת המדינה.
ואצלנו? ובכן, שנים של דיונים בוועדות הכנסת לא הועילו. כל הצעת חוק בנושא מעמדם של חברי המועצות, נעטפה אבק עוד לפני שעלתה, ואלה אשר עדיין "עומדות על הפרק", מחטיאות את המטרה כולה.
אם כן, דעו לכם: גם אחרי בחירתם של חברי המועצה החדשים, סביר להניח כי ראש העירייה הוא שיקבע, הוא שיחליט, הוא שיזום, והוא שיבצע. וככלל, הפיקוח עליו – בקושי וקיים. אחרי הכל, אלה מהאופוזיציה, ימשיכו לתמרן בין הבית, הפרנסה, ומועצת העירייה, והכל - על-פי סדר עדיפות זה. אז אנא, אל תתפלאו אם שמו של ראש העיר שלכם מצטרף לרשימה ארוכה של נאשמים בדין.
