כבר מזמן עמדו רבים וטובים על כך שככל הנראה מסתתר בנפשנו איזה יצר המניע אותנו לנקוט מהלכים שהם לא רק מנוגדים לאינטרס הקיומי שלנו, אלא אף מנוגדים לכל היגיון. אפשר אולי לקרוא לו יצר הרס, אבל לא במובן המקובל של הרס מה שמחוצה לי, אלא יצר הרס עצמי. בשורה התחתונה זה בעצם אותו הדבר, רק הגילויים שונים מעט. זה נכון במישור האישי-אנושי ונכון שבעתיים במישור הלאומי-מנהיגותי. ואדרבה, יש כאלה שבעת היותם אנשים פרטיים לא נראה שיצר ההרס שולט בהם, אבל לאחר שנבחרו לתפקיד מנהיגותי – היצר הזה כמו התעורר פתאום והוביל אותם, ובעקבותיהם את מונהגיהם, אל עבר פי פחת. קשה להניח שהתפקיד המנהיגותי הוא שהחדיר בהם את היצר הזה. צריכים לומר שהוא היה שם כל הזמן, ורק נחשף בהזדמנות שנקרתה לו.
בעצם, למה לדבר בחידות? הרי כל אחד מכיר את האימרה 'מה שטעים – לא בריא ואף מזיק, ומה שבריא ומועיל – לא טעים'. זה מכיוון שהנטייה הטבעית שלנו, שהיא היא יצר ההרס שלנו, היא לבחור במה שעושה לי טוב כאן ועכשיו, או מעניק לי הקלה מיידית, בלי לחשוב על הנזק שיתגלה לאחר זמן. חושבים, אם טורחים לחשוב, שנוכל לטפל בנזק אם וכאשר יתגלה, ולא משקיעים במניעת נזקים מלכתחילה. כל עוד מדובר בהתנהלות של אדם פרטי, הנזק הסביבתי לא יכול להיות גדול מדי. הוא עלול להזיק לעצמו ואולי גם קצת למקורביו וזהו. כאשר מדובר בנושאי תפקידים בכירים בממשל כלשהו, התנהלות כזאת עלולה לגרום נזקים בלתי הפיכים, וכבר היו דברים מעולם. הרי על התופעה הזאת נכתב "מצעד האיוולת".
נו, אז אם כבר כתבו על זה ספר – בטח המנהיגים קראו אותו ואולי אפילו מחזיקים אותו על שולחן העבודה שלהם תדיר, כדי לעיין בו ולהזכיר לעצמם שמרחפת עליהם הסכנה שיככבו במהדורה הבאה של המצעד הבלתי מחמיא. אולי ככה יצליחו להמנע מהיסחפות לנתיבים אבדניים. הרי כבר אמר התנא במשנה (אבות ד'): "בֶּן זוֹמָא אוֹמֵר, אֵיזֶהוּ חָכָם, הַלּוֹמֵד מִכָּל אָדָם". וחכם בן זמננו כבר תרגם את זה לעברית מדוברת: איזהו חכם, הלומד מנסיונם של אחרים. יש כל כך הרבה אחרים שעשו שטויות, מצעד האיוולת כאמור, מה יותר פשוט מאשר ללמוד מנסיונם?! אבל זה לא באמת פשוט, ולא רק משום שהמחזיק בתפקיד נשיא המדינה הכריז בזמנו שלא צריכים ללמוד היסטוריה כי אין לנו מה ללמוד ממנה.
הבעיה קצת יותר מורכבת; התנא במשנה מגדיר אֵיזֶהוּ חָכָם. יש להניח שהוא מעיד בכך על עצמו, אבל לא זה הנושא כרגע. חָכָם זה עניין של שכל, כידוע, לא של רגשות ונטיות לב. לפי דברי התנא, חָכָם הוא מי שמוחו שולט על לבו שלטון מוחלט, שכן אחרת, מי מוכן ללמוד מִכָּל אָדָם? להתייעץ – כן, אבל זה לא שיש למישהו מה ללמד אותי או שיש לי מה ללמוד ממישהו, אומר לעצמו המנהיג גם אם הוא לא אומר לנו; הרי לא סתם בחרו אותי לתפקיד, בחרו כי חושבים שאני הכי מתאים והם, אגב, צודקים. כי בכל הצניעות המתבקשת, אני יכול להעיד על עצמי שאני יודע יותר טוב מאחרים מה צריכים לעשות, וגם מסוגל לעשות את זה הכי טוב.
מה דעתכם, זה השכל מדבר פה או הלב? לי דווקא נשמע שזה האגו, כלומר הלב הוא שמוביל את החשיבה הזאת. ואם כך, לא מדובר בחכמה וגם לא בחכם, כי כאמור, כדי להיות חכם צריכים להיות מוכנים ללמוד מכל אדם, וזה יתכן אך ורק על בסיס ההנחה המוזרה שלא רק שאני לא הכי חכם ואולי לא חכם בכלל – עוד זאת, כדאי מאד שאתבונן בהנהגתם של הסובבים אותי כי הם בטח חכמים ממני, ואולי אצליח ללמוד מהם איזה רעיון מועיל או איזו הנהגה טובה. בעצם, על סמך מה אומר התנא שחכם הוא מי שלומד מכל אדם? אולי חכם הוא מי שיש לן IQ גבוה? את ההוכחה הוא מביא מפסוק, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים קיט): "מִכָּל מְלַמְּדַי הִשְׂכַּלְתִּי, כִּי עֵדְוֹתֶיךָ שִׂיחָה לִּי". החלק הראשון של הפסוק – זה בדיוק הרעיון שאומר התנא, אבל החלק השני נראה מיותר, לא? בשביל מה הוא מצטט אותו?
פעם חשבתי שזה רק כדי שלא לצטט חצי פסוק, כי זה לא מכובד או משהו, אבל אחר כך ראיתי שיש הרבה מאד ציטוטים של חלקי פסוקים והבנתי שההקפדה על דיוק בניסוח בכלל ובציטוטים בפרט, היא עילאית ממש. וכאן, מן הסתם התנא הכיר את הטבע האנושי לא פחות טוב מאתנו, וגם אותו העסיקה השאלה על איזה מצע צומחת היכולת להיות חכם, ללמוד מכל אדם. את התשובה לכך הוא מוצא בחלקו השני של הפסוק, כִּי עֵדְוֹתֶיךָ שִׂיחָה לִּי. כאשר הנחת היסוד של האדם היא ש-עֵדְוֹתֶיךָ שִׂיחָה לִּי, שלא השכל שלי קובע אלא מה שה' מצווה קובע, או אז הוא יכול ללמוד מכל אדם ולהיות חכם, או להיפך.
רעיונות לנאומו הצפוי של מר נתניהו
באופן לגמרי לא מפתיע, מתקשרים הדברים לפרשת השבוע שלנו, פרשת שְׁלַח-לְךָ. המרגלים נשלחים להביא נתונים על הארץ והם מביאים חוות דעת קטלנית שאת המסקנה ממנה הם אומרים בעצמם (במדבר י"ג ל"א: (...) "לֹא נוּכַל, לַעֲלוֹת אֶל-הָעָם: כִּי-חָזָק הוּא, מִמֶּנּוּ". כביכול, כלפי מעלה אמרו, אומרים לנו חז"ל, שכביכול הקב"ה בעצמו לא יכול לפנות עבורם את הארץ מיושביה. והשאלה היא איך נפלו כל כך? הרי התורה מעידה עליהם ש"כֻּלָּם אֲנָשִׁים, רָאשֵׁי בְנֵי-יִשְׂרָאֵל הֵמָּה". באותה שעה – כשרים היו, כלומר צדיקים, אז איך ירדו לכזה שפל עד שהכריזו לֹא נוּכַל לַעֲלוֹת, כִּי-חָזָק הוּא מִמֶּנּוּ? שכחו כבר את יציאת מצרים שחוו לפני זמן קצר כל כך? ואת קריעת ים סוף, ומעמד הר סיני?
מסתבר שהתהליכים הנפשיים לא השתנו הרבה מאז. לא השתנו בכלל. הייתה להם אג'נדה, ורעיון ההשתלטות על הארץ והשמדת עם זר או לפחות שליטה בו – לא התאימו להם. השכל לא שיחק פה שום תפקיד וגם לא יכול היה לשחק, כי לא נתנו לו הזדמנות. הם נהנו מהחיים במדבר ושום היגיון לא יכול היה לשכנע אותם לוותר על הנוחות הזאת; היו מוקפים בענני כבוד השומרים עליהם מכל פגע, קיבלו מזון טרי מדי יום, מים בשפע, מה עוד צריך הבנאדם - למה להסתבך במלחמות לכיבוש הארץ ואח"כ - בהנחה שמצליחים, לעמול בעיבוד האדמה, לייחל ליבולי ברכה, לסבול אולי מקשיי פרנסה וכו' וכו'? הרי כעת אנחנו מצליחים להישאר דבקים בה' כל היום, שום דבר לא מפריע לנו ואנחנו מנצלים היטב את העובדה הזאת. ושם, נצליח לשמור על הדבקות בה'? הרי כבר במסע הזה, שנמשך בסך-הכל ארבעים יום, חווינו ירידה רוחנית קשה...
ושוב, להיכן נעלם השכל שלהם? אחרי כל הנסים והנפלאות שחוו בשנה וחצי האחרונות, איך העזו לטעון: "לֹא נוּכַל לַעֲלוֹת, כִּי-חָזָק הוּא מִמֶּנּוּ?" ובכן, כאשר המידות מתגלות במלוא תוקפן, הן מאפילות על השכל ואף משעבדות אותו לצרכיהן. בשכל עצמו משתמשים כדי להמציא טיעונים שיצדיקו את נטיות הלב. בפח הזה נפלו המרגלים שהיו צדיקים כאמור, והרצון שלהם היה לדבוק בקדושה, אבל בדרכם שלהם – בניתוק מהעולם, ולא בדרך שמצווה הבורא יתברך – לפעול בתוך העולם הזה ולהפוך את הגשמיות והחומריות של העולם, משכן לקדושה. זה ברור שהם לא היו חכמים, המרגלים, לפחות לא במקרה הזה, שהרי הלכו אחר נטיות לבם ולא אחרי הגיון שכלם. מאז – שוב ושוב אנחנו נופלים באותו פח, ה' ישמור.
שכל המשרת את נטיות לב בעליו, שלא לדבר על תאוותיו רחמנא ליצלן, אינו מעיד על חכמה. לכל היותר הוא יכול להעיד על מדרגה מסוימת בבינה ואולי על האפשרות להיות חכם. אבל כדי לממש אפשרות זו, צריכים לקחת את העצה הנ"ל של בן זומא וללמוד מכל אדם. כאמור, לימוד כזה אפשרי רק כאשר עֵדְוֹתֶיךָ שִׂיחָה לִּי, וננסה להסביר: טבעי לגמרי שאדם חווה את קיומו, שהוא ישות המודעת לעצמה. זה בא מצד המידות, שהן תכונות אופי ונטיות טבעיות המושרשות בעצם הנפש. מכיוון שכך, עוצמתן גדולה ביותר עד שבכוחן להאפיל על השכל ואף לרתום אותו לצרכיהן כך שיהיה "חכם להרע" רח"ל. לכן גם לא ניתן לפעול בהן שינוי מהותי. עם זאת, אפשר לפעול שינויים ניכרים בדרך ובכיוון שהן מתגלות, כך שבשורה התחתונה האדם יהיה חיובי לגמרי.
פעולה כזאת על המידות עשויה לבוא משני מקורות אפשריים: מהשכל או מאיזו הארה חיצונית. כאשר מתגלה כבוד ה', כולם נהיים טובים לפתע. בהשפעת ההארה האלוקית נחשף הטוב הפנימי שהיה צפון בהם, אבל אין לזה קיום לטווח ארוך. זה דומה לתלמידים של פעם, שבנוכחות המנהל נהגו כטלאים רכים ולאחר שנעלם מאחורי פינת הקיר, שבו למשובות הילדות. זה מה שקרה לעם ישראל במדבר ועל כן קיבלנו סדרת מצוות שמהותן חינוכית, כדי שנגיע לשיפור המידות בכוחות עצמנו. וזהו שאומר דוד המלך ומסביר אותו בן זומא במשנה; איך אפשר לזכות לחכמה, איך אפשר ללמוד הנהגות טובות וגם רעיונות טובים מכל אדם – כאשר עֵדְוֹתֶיךָ שִׂיחָה לִּי, כאשר דבקים בתורה מתוך מודעות שהיא תורת ה' ועלינו לקיים את האמור בה גם אם זה הפוך לגמרי מהנטיות הטבעיות שלנו.
בלשון תורת החסידות, מדרגת החכמה היא 'ביטול'. רק כאשר אדם מבטל את הישות שלו בפני הישות האין סופית של הבורא יתברך, הוא עשוי לזכות לחכמה. כאשר נזכה למנהיג שיכריז 'הארץ הזאת שלנו כי הבורא יתברך נתנה לנו, והנה זה אפילו כתוב בפרשת השבוע: אֶרֶץ כְּנַעַן, אֲשֶׁר-אֲנִי נֹתֵן, לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל', נדע שסוף סוף זכינו למנהיג חכם, וגם הגויים ידעו זאת ויפסיקו להציק לנו. חבל שזה עדיין לא קרה, אבל אנחנו בטוחים שזה יקרה בקרוב ממש בהתגלות משיח צדקנו.
כי כבר הגיע הזמן שיהיה רק טוב ליהודים.
