יין - קדושה והוללות

למה יין?

מצוה מרכזית בליל הסדר היא שתיית ארבע כוסות. שתיית יין היא ממאפייני החגיגיות והטקסיות, כנראה בכל התרבויות. 'הסבה דרך מלכות' בפסח מחייבת יין, וממגילת אחשורוש למדנו: "ויין מלכות רב כיד המלך" (אסתר א,ז). אכן, היין מרבה שמחה ("ויין ישמח לבב אנוש"; תהלים קד,טו), אך גם מרבה הוללות, כדרכן של משתאות (וגם זה ממגילת אחשורוש למדנו).

שתיית יין הלכתית, בליל הסדר ובשאר ברכות על הכוס, מחייבת 'כדי רביעית', שהוא שיעור... שכרות. כך אמרו במסכת נזיר (לח,א): "ארבע כוסות הללו צריך שיהא בהן כדי רביעית. שתה רביעית יין אל יורה. שתה רביעית יין ונכנס למקדש - חייב מיתה" (משום שכרות). ואכן, תמיהה גדולה היא, מה עניין מצאה תורה (או חכמים) בכוס-של-שכרות לקידוש ולהבדלה של שבת, בשתיית 4 כוסות בפסח, בברכות אירוסין ונישואין על היין וכיו"ב?

מצוות קידוש על יין מקורה בדרש: "זכור את יום השבת לקדשו - זוכרהו על היין" (פסחים קו,א). תוספות (שם) פירשו: "דזכירה כתיב על היין; 'זכרו כיין לבנון' (הושע יד,ח), 'נזכירה דודיך מיין'" (שיה"ש א,ד). לפירוש זה היין מתקשר לזכירה, וכביכול מחדד את הזכרון. נרשה לעצמנו להרהר ולתמוה, שהרי היין ("רביעית כדי שכרות") דוקא מערפל את החושים ומטשטש את הזכרון? מי שרוצה לדלות זכרונות מן העבר מומלץ לו להתרחק מן היין.

וביותר יש לתמוה, שהרי הפסוק מדגיש "זכור... לקדשו". מוטיב הקדושה הוא יסוד יין ה'קידוש'. ולכאורה היאך נדבקה הקדושה דוקא ביין המשכר, המוציא את האדם מדעתו? כהנים שתויי יין נאסרו להיכנס למקדש ("יין ושכר אל תשת... בבואכם אל אהל מועד ולא תמותו; ויקרא י,ט). מאידך במקדש נסכו יין, ו"אין אומרים קידוש אלא על יין הראוי לינסך על גבי המזבח" (ב"ב צז,א).

תורת ההפכים

מתורת החסידות למדנו פשר דבר, הנעוץ בתורת ההפכים שמקורם אחד, "צדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם" (הושע יד,י): כך כתב ר' צדוק מלובלין (רסיסי לילה נה): "אצל אומות העולם (היין) היה מוליד פחזות ופריקות עול, והשתקעות בתאוות עולם. ואצל בני ישראל אדרבה מוליד קדושה בלב... קידוש על היין מוליד שמחה של הוללות לשוגים בה, אבל יין דמצוה אדרבה מוליד קדושה בלב".

תכונה הפכיות זו עולה כהד מדברי חז"ל (סנהדרין קג,ב): "גדולה לגימה... שמרחקת את הקרובים, ומקרבת את הרחוקים"; הכל תלוי במצבו המיקדמי של השותה וברקע הסביבתי להרמת הכוסית. המצווה סגולתה לקדש את החומר ולהעלותו ממצולת החטא וההבל למחוזות של קדושה ועבודת השם. ואין כמו יין המוכיח זאת.

כמדומה שמעולם לא פגשנו בשיכורי ליל הסדר, ולא נתקלנו באבדן דעת בסעודות ובהתוועדויות של מצוה, גם אם נמזג בהן יין לרוב, ואפילו וודקה בהכשר חב"ד. אדרבה, ההתבסמות לשם מצווה משילה מן האדם את לבושו החומרי וחושפת את פנימיותו הרוחנית, החצובה מעולם הקדושה. חריגה היא שתיית פורים, "לבסומי עד דלא ידע" ואין כאן מקומה. אכן, צאו ושמעו את דברי התורה הבוקעים משותי-שוטי-פורים בישיבות ובחבורות-קודש; במקום דברי הוללות וניבול פה תשמעו ניצוצות של אמרות קודש ורסיסי עומקא דליבא.

יין תרעלה קטלני

"צריכת היין בישראל גואה"; בשנת 2011 נמכרו 30 מיליון בקבוקי יין בישראל, פרט למיץ ענבים - מדווחת מועצת הגפן. לבושתנו עלינו על מפת השיכרות העולמית ובגדול. לפני כחודשיים נחקק בכנסת איסור פרסום משקאות אלכהוליים בראש חוצות. נמסר כי כ-60% מבני הנוער בישראל שותים אלכוהול, וישראל נמצאת במקום השני(!) באירופה באחוזי שתיית האלכוהול בקרב ילדים בני 11 (19% מילדי גיל זה!). עד היכן התדרדרנו?

האסון הגדול של השיכרות היא הנהיגה תחת השפעת אלכוהול. התופעה הפכה למגיפה קטלנית הפוגעת בדרך כלל לא במי שמאבד דעתו מדעת, אלא בעיקר בחפים מפשע, עוברי אורח או נוסעי כביש, שנזדמנו בסביבת הנהג האפוף, הנתון בליקוי שכלי זמני. ועל דרך ה'חוכמה' נאמר שלא בכדי אסרה תורה נהיגה בלילי שבת וחג. אומנם מדובר בשתיה של מצוה, אעפי"כ וליתר ביטחון...

שלילת רשיון נהיגה לתקופה משמעותית הוא עונש מרתיע, ובלבד שייאכף בשני שלביו; הגברה שבעתיים של בדיקת ה'ינשוף' המשטרתי, ומצוד מסיבי אחר הנוהגים רכב בשלילה. חובת "לא תעמוד על דם רעך" מחייבת להשקיע בתחום זה משאבי עתק, שישאבו מהעלאת הבלו על 'דלק' זה.