בכל חורף ישראלי אנו מתוודעים לאותן תמונות: עם סופות הגשמים הראשונות מוצפים עשרות בתים בשכונות כמו שכונת הארגזים ושכונות נוספות השוכנות בסמיכות לנחלים, כאשר בדרך כלל, מסתכם הסיפור בסיקור תקשורתי הכולל מספר תמונות בעיתון ותו לא. תושב תל אביב, שביתו הוצף בחורף בשנת 2002, לקח את העניין כמה צעדים קדימה והגיש נגד עיריית ת"א, תביעה בגין ההצפה, לבית משפט השלום בתל אביב.
לטענת חברת הביטוח אליהו, שביטחה את דירתו של הדייר, צביקה הללי, רשלנותה של העיריה בניקוז דירתו של הללי, גרמה לסדקים שנוצרו במבנה, אשר גרמו לנזק בסך 12,350 שקלים, ששילמה חברת הביטוח להללי. כמו כן, דרשה חברת הביטוח את סכום התשלום שהועבר מטעמה לשמאי שבחן את הנזק.
העיריה טענה מנגד, כי ביום קרות האירוע ירדו כמויות גשמים עצומות, כאשר, לדברי העיריה, זהו אירוע נדיר המתרחש פעם במאה שנה. לפיכך, מדובר במקרה טבע בלתי רגיל שלא ניתן לחזותו מראש, ולכן אין להטיל עליה אחריות כלשהי לתוצאות אירוע ההצפה.
השופטת, חנה פלינר, בחנה את הממצאים העובדתיים והגיע למסקנה כי טענותיה של עיריית ת"א לא הוכחו. "באשר לכמות המשקעים החריגה, כל שצורף הוא תעודת עובד ציבור מהשירות המטאורולוגי, המפרט את כמות המשקעים, אך אין כל התייחסות לקביעה המופיעה בכתב ההגנה, לפיה כמות כזאת יורדת אחת למאה שנה. לכן, טענה זו נותרה ללא כל עיגון ראייתי".
פלינר מוסיפה כי "לעניין הפעולות שננקטו על-ידי הנתבעת עובר לאירוע ההצפה - על כך לא הובאה כל ראיה. הנתבעת לא פרסה בפני בית המשפט את תוכנית העבודה שלה לגבי הניקוז באזור, אילו פעולות בוצעו ומתי, מהו התקציב העומד לשם כך".
יצויין, כי למרות שהעיריה נתבעה, נטל הראיה היה מונח על כתפיה שכן הפסיקה קבעה בעבר כי כאשר מדובר באירועי הצפה חוזרים ונשנים, נטל ההוכחה להוכיח אי התרשלות עובר לכתפי הרשות המקומית.
היות שכך ומשלא הוכיחה העיריה כי ביצעה פעולות כלשהן למניעת הצפות, חויבה העיריה בנזקים שנגרמו עקב ההצפה. עם זאת, השופטת ציינה, כי במקרה זה ישנה רשלנות תורמת מצד הדייר בכך שבנה את ביתו מחומרים שהינם פחות עמידים למים. הרשלנות התורמת הועמדה על 50%.
בסיכומו של דבר, הטילה השופטת (ב', 17.7.06) על עיריית ת"א, לשלם לחברת הביטוח אליהו סך של 7,483 שקלים. בנוסף, תשלם העיריה לחברת הביטוח 1,500 שקלים עבור שכר עדים ו- 1,000 שקלים עבור שכר טירחת עו"ד.
