בית המשפט המחוזי בירושלים הרשיע הבוקר (שני, 11.9.06) את אשר וייסגן, תושב שבות רחל, בארבעה סעיפים של רצח ארבעה פועלים פלשתינים עמם עבד במפעל "אורטל" בישוב שילה, בקיץ אשתקד. כן הורשע בעבירות של ניסיון לרצח, חבלה ופציעה בנסיבות מחמירות.
בימ"ש דחה את טענות הנאשם על אי שפיות זמנית. בכתב האישום נטען כי וייסגן ביצע אותו על-רקע רצונו לעצור את תוכנית ההינתקות ולסכל אותה.
כפי שדיווחנו כאן, ארבעת הפלשתינים נורו למוות על-ידי הנאשם ב-17.8.05) ושניים נוספים נפצעו באורח בינוני.
וייסגן, בן 41, קבלן שיפוצים תושב ההתנחלות שבות רחל, חטף נשק מהמאבטח שעמד בעמדת הש.ג. בשילה באיומי סכין וכיוון את הנשק למרכז גופם ולפלג גופם העליון של הפועלים שישבו ברכב וירה לעבר כל אחד מהם כ-5-6 כדורים. כאשר הנאשם ראה כי איש מבין הפועלים אינו זז, פנה בריצה לעבר המפעל על-מנת לפגוע בפועל נוסף שנותר לעבוד במקום. הנאשם ירה לעבר אותו פועל ואף החליף מחסנית, לאחר שנוכח כי המחסנית שהיתה בנשק התרוקנה. הפועל הנוסף נפצע ונפל ארצה. לאחר מכן הסגיר הנאשם עצמו לידי קצין הביטחון שהגיע למקום.
ההרוגים זוהו מאוחר יותר כמוחמד עלי חסן מנצור, יליד 1952, מהכפר קליל; בסאם מוסא אחמד טואפשה, יליד 1979 מהכפר סינג'יל; אחיו, אוסאמה מוסא אחמד טואפשה, יליד 1972, מהכפר סינג'יל. כל אלה ישבו ברכב ונורו על-ידי הנאשם; חליל מוחמד ראוף אלולויל, יליד 1964, מקלקיליה. האחרון נותר במפעל ונורה על-ידי הנאשם בשלב השני של האירוע. ראוחי מוחמד סעיד כסאב, יליד 1961, מהכפר קריות, אשר ישב ברכב, נפצע.
בשב"כ ובמשטרה אמרו עם מעצרו כי וייסגן היה מוכר לגורמי הביטחון ואף נבדק בעבר. ימים לפני הרצח, סיפרו מקורביו, הוא היה במצב רוח דכאוני עקב תוכנית ההינתקות.
תשובתו לאישום באמצעות בא כוחו, עו"ד אשר אוחיון, היתה כי גרם למותם של חפים מפשע כדי למנוע באופן זה גזירות ואסונות קשים אשר יוטלו על עם ישראל מידי שמיים כתוצאה ממימוש תוכנית ההינתקות. ביתר פרוט טען הנאשם, כי תוכנית ההינתקות, שמשמעותה, לפי טעמו, מסירת חלקי ארץ לנוכרים תוך גירוש יהודים מארצם, היוותה הרמת יד על שמיים וגרמה לחרון אף קשה. תוצאתו הוודאית של חרון אף זה היא המטת אסונות קשים על עם ישראל מידי אלוהים. על-פי הטענה, "המעשה נעשה מתוך מחשבה שהכאב הרב הכרוך בפגיעה בחפים מפשע וחוסר הצדק בפגיעה בחפים מפשע הוא קטן יותר מאשר הפגיעה הצפויה לכלל עם ישראל וחוסר הצדק שכרוך בפגיעה בכל עם ישראל".
בתשובתו הוסיף ב"כ הנאשם, כי הנאשם חי בתחושת אסון, חלם חלומות בנושא זה, היה נתון בלחץ של מחשבות וקולות פנימיים ש"חזרו וקראו לו שלא לחשוב רק על עצמו ועל משפחתו, אלא על העם כולו ולעשות מעשה של הקרבה עצמית כדי למנוע את האסון לכלל עם ישראל".
בהכרעת הדין, דחה כאמור הרכב השופטים, בראשות השופט משה רביד, את טענות הנאשם כי פעל מתוך אי שפיות. הם ציינו כי "הפסיכיאטר המחוזי מצא, כי הנאשם איננו חולה נפש וכי הוא מסוגל לעמוד לדין. עוד נקבע בחוות הדעת, כי הנאשם יודע ומבין מהם המעשים המיוחסים לו ומסוגל להביא את גירסתו לאירועים".
ועוד: "המסקנה המצטיירת מן המקובץ היא, כי בלבו של הנאשם גמלה החלטה לעצור את ביצוע תוכנית ההינתקות באמצעות רצח ערבים, אשר יעורר – כך קיווה – גלי אלימות וטרור ביהודה ושומרון, במוקדים שונים, ויחייב את צה"ל להפנות כוחות צבא לאזורים אלה ולהפסיק לעסוק ביישום תוכנית ההינתקות. הנאשם החזיק בדעה שתוכנית ההינתקות היא תוכנית גרועה ובלתי צודקת, בגדר גחמה של ראש הממשלה דאז, אריאל שרון, אשר לא נועדה אלא כדי לחלץ אותו מהסתבכות בפלילים. הנאשם ביקש באופן זה גם לנקום את מותם של קורבנות האינתיפאדה, אשר אחדים מהם הכיר באופן אישי".
על-פי השופטים, נראה, כי הנאשם סבר שהמחיר של הקרבת חיי פועלים ערבים חפים מפשע, חבריו לעבודה, איננו גבוה מידי. הוא אמר לא אחת, כי הוא מקווה שעלה בידו להורגם וכי הוא אינו מתחרט על המעשה "לא מרחם על שום ערבי".
השופטים קבעו כי הנאשם היה מוכן להופיע בטלוויזיה בשידור חי ולומר את דברו, כדי "שהמסר יעבור לכל עם ישראל". הוא גם קיווה כי אנשים נוספים ילכו בדרכו.
השופטים קבעו כי "המדובר, אפוא, במעשה רצח מתוכנן, שתכליתו עצירת ההינתקות ונקמה בערבים".
ויושב לו ראש הנחש במינהרה אי-שם ברפי...
