ממה בורחים הדירקטורים בבנקים?
את השאלה הזו שואלים (יום ד', 28.8.02) לא מעט פעילים בשוק ההון, שמביטים על רשימת ההודעות לעיתונות אשר מפרסמים הבנקים.
שלושה דירקטורים בבנקים החליטו לפרוש עתה מתפקידם. ביום אחד. בבנק הבינלאומי, פרש פרופ' אסף רזין מכהונתו כדירקטור חיצוני; ועו"ד יהודה רווה מכהונתו כדירקטור. מהבנק לפיתוח התעשיה, פרש צדקיהו הרמולין ששימש דירקטור חיצוני.
לכאורה, אין בזה דבר מוזר: שלושה מקרים של חברי מועצת המנהלים של מוסדות מכובדים, אשר החליטו לפרוש ולעשות דברים אחרים: הרמלין מסר במכתב הפרישה שהגיש ליו"ר הבנק לפיתוח תעשיה, רענן כהן, כי החליט לפרוש בשל "סיבות אישיות". הוא אף טרח להצהיר, כי גילה אחריות (לדעתו לפחות), בכך שהמתין להודעת הפרישה, עד שמונו היו"ר והמנכ"ל החדשים בבנק.
רזין כתב במכתב ההתפטרות שלו מדירקטוריון הבנק הבינלאומי, כי הוא עוזב עקב "התחייבויות קודמות". לדבריו, הוא עומד לנסוע לחו"ל לתקופה של כ-5 חודשים, להרצאות באוניברסיטאות בארה"ב, החל מספטמבר 2002. הוא הוסיף במכתבו,"מצאתי ענין ותוכן בעבודת הבנק במשך השנים שכיהנתי כדירקטור, למדתי להעריך את העבודה המקצועית המעולה שנעשית בבנק".
רווה סיפר במכתב ההתפטרות שלו מן הבנק הבילנאומי, כי בחודשים האחרונים הצטברו במשרדו "עסקות חדשות, בעיקר בנושאי תשתיות ו-B.O.T. בהיקפים גדולים ביותר", הדורשים הרבה מזמנו ומתשומת הלב האישית שלו. הוא מחמיא לחבר'ה וכתב: "ישיבות הדירקטוריון וועדותיו התקיימו תמיד ברוח טובה וחברית, ועם זאת עיניינית ופורה, ויכולות לשמש דוגמא ומופת לעבודה מסודרת של דירקטוריון".
מוזר היה לגלות, שרווה החליט על הפרישה רק שלושה חודשים לפני סיום תפקידו. הוא אף הגדיל לעשות בכותבו, "מאד תחסר לי החברות בדירקטוריון הבנק".
אולם מאחורי ההסברים המלומדים הללו, בעיתוי בעייתי מבחינת הבנקים, עולה ריח רע. שני הבנקים, כמו רוב המערכת הבנקאית בישראל, נמצאים במצוקה.
הבנק לפיתוח תעשיה גוסס ודווקא עתה בנשימותיו האחרונות, הוא זקוק למועצת מנהלים חזקה, שתדע כיצד "לנקות את השולחן" ולהוביל את סיום פעילותו באופן מקצועי. במקביל, מחוייב במציאות, כי הבנק הבינלאומי, שנפגע מאוד מהמיתון, ייהנה משירותיהם של מנהלים אחראיים.
הבינלאומי הציג בשבוע שעבר הפסד של 76 מיליון שקל ברבעון השני והפסד ענק של 148 מיליון שקל במחצית הראשונה של השנה.
אחריות, כידוע, איננה משהו שאפשר להציג בתעודות. הגילדה הסגורה הזו, של הדירקטורים בחברות הציבוריות, ממשיכה להתנהל בחוסר אכפתיות ואחריות, במקרים רבים מידי.
לצד ההיכרות האישית עם ה"אנשים הנכונים" והדרישות האקדמיות, אין בעצם כל פיקוח על מידת נאמנותם והאחריות האישית של אותם חברים במועצות המנהלים להבנקים שלנו.
מה שמניע את רוב הדירקטורים הללו, הוא בסופו של דבר תערובת של הרצון לזכות בכבוד - ובמקרים מסוימים גם בלא מעט כסף, שהם מקבלים עבור השתתפותם בישיבות ההנהלה הבכירה של הבנק. רובם מנצלים את החברות בדירקטוריונים, לשם קשירת קשרים עסקיים עם חברים ובכירים אחרים במשק.
כל הכבוד, הכסף והקשרים, אינם מטרתו של הדירקטוריון. הוא נועד לכוון, לייעץ ולתמוך בהנהלת החברה, תוך כדי כך שחבריו פוקחים עין על הנעשה בבנק ושומרים על האינטרסים של ציבור המשקיעים. אולם נראה כאילו לא מעט מהם שוכחים, שהתייצבותם לצד מנכ"ל ויו"ר הבנק נחוצה דווקא בימים הקשים הללו.
היום, לאחר העזיבה הפתאומית של שלושה דירקטורים, אמרו לנו בשוק, שאחריות, "אף פעם לא היתה הצד החזק של הדירקטורים" וכי מה שמניע אותם כעת, הם קרוב לוודאי החששות מהאחריות הפתאומית שעלולה ליפול על כתפיהם - בימים קשים כאלה.
