המקומון 'זמן חדרה, מקבוצת מעריב, חוייב בתשלום פיצוי בסך 35 אלף ש"ח בגין פרסום כוזב ובפגיעה בשמם של יוסף אונגרפלד ובנו. השופטת רבקה פוקס מבית משפט השלום בחדרה פסקה, כי כתבה שפורסמה במקומון לקתה בחוסר אמיתות.
הכתבה שפורסמה בשנת 2004 נכתבה על-ידי הכתבת מיכל כהן. כותרתה היתה: "איומים בדיוור ישיר - תושב בנימינה חשוד בהפצת פלאיירים המאיימים על בעלי עסקים בחדרה ועל חוקרי משטרה". הכתבת קיבלה מידע ממקור אודות פלאיירים מאיימים נגד בעלי עסקים וחוקרי משטרה. המקור שלח את הפלאיירים האמורים בפקס, כאשר אחד מהם לא היה קריא.
הכתבה עסקה בתובע, יוסף אונגרפלד, אשר לפיה הפיץ פלאיירים מאיימים נגד בעלי חנויות במסגרת מאבקו במנהלי חנויות שניצלו את בנו, וזכה באמצעי התקשורת השונים לכינו: "האב הנוקם", כינוי לו לא התנגד. בנוסף דווח כי נפתחה חקירה מחודשת בעקבות מאבקו של התובע לאחר שהפיץ גם פלאיירים מאיימים נגד החוקרים והשוטרים בתחנת חדרה שהיו מעורבים בחקירה בעניינו. באחד הפלאיירים נכתב: "אלוהים! תודה על המשפט היפה שנתת לחוקרת טובה מסיקה משטרת חדרה. אם איימתי בנשק!!! ילדייך ימותו!!!".
השופטת מצאה כי העובדות בכתבה לא היו נכונות, כיוון שמאבקו של התובע היה נגד חנות אחת בלבד, "ספורט עור" בחדרה, לאחר שבעל החנות, יצחק הרניק, הונה את בנו בעל פיגור שכלי, ליאור, וגזל ממנו כ-5000 ש"ח מכרטיס האשראי, לאחר שאמר לו כי ברצונו רק לבדוק את תקינות מכונת החיוב. התובע פנה למשטרה ובמקביל הפיץ בקרב תושבי חדרה את מה שעולל בעל החנות לבנו.
אונגרפלד נמצא זכאי מאשמת איום על מנהל החנות, וכן מתקיפתו, אך הורשע בגין העלבת עובד ציבור, כאשר העליב חוקר מתחנת משטרת חדרה. ערעורו על החלטה זו בבית המשפט העליון טרם נדון. מנגד הוגשה תביעה נגד הרניק בגין מעשה ההונאה אך העניין בעניינו טרם הוכרע. התובע לא הועמד לדין בגין כתיבת הפלאייר בעניינה של מסיקה ולמעשה המשטרה סגרה את תיק החקירה נגדו, ופתחה אותו בשנית לאחר פנייתו של העיתון, בעקבות הכתבה.
בית המשפט מצא את הכתבה כהוצאת דיבה, מאחר ופרסום הכתבה עלול לבזות ולהשפיל את התובעים, האב ובנו, בפני הבריות, כיוון שהכתבה הציגה אותם כשני משוגעים כאשר האב יוצא למסעות נקמה נגד בעלי עסק רבים ושוטרים רבים כאשר הבן כל הזמן מסתבך עם בעלי חנויות. למעשה, אמרה השופטת, העובדות בכתבה לא היו אמיתיות כאשר היא נקטה בלשון רבים, והמדובר היה במאבק ממוקד בבעל עסק אחד בלבד ובפלאייר שנגע רק לחוקרת אחת. בנוסף נקבע כי הפלאיירים, למרות לשונן הקשה, לא היו מאיימים, דבר שיש לו השלכות פליליות.
הנתבעים טענו להגנת תום הלב, אך השופטת אמרה כי לא חלה כאן הגנה זו, מאחר והכתבת לא עשתה כל לאל ידה בכדי לאמת את הפלאייר הלא קריא שנשלח לה. בנוסף לא יכלה השופטת להסיק לגבי מהימנות המקור עלום השם בשל חסיון עיתונאי, למרות טענתה של הכתבת כי בעבר נמצא אמין.
הנתבעים טענו כי פנו לאימות המידע אצל מפקד משטרת חדרה, סנ"צ א. קריספיל, וקיבלו ממנו אישור למידע שמסר המקור. לעומת זאת, בחקירתו אמר קריספיל כי אינו זוכר את השיחה ואת פרטיה. בנוסף, לא הוקלטה השיחה ולא נעשתה תרשומת שלה על-ידי הכתבת, למרות שזהו הנוהל בעיתון, עובדה שבתחילה לא נחשפה על-ידי הכתבת, אלא בהמשך בעקבות עדותה של עורכת העיתון, חנה מהלא, שהטילה את האשם על הכתבת מאחר וזהו תפקידה. השופטת לא קיבלה זאת ומצאה גם את העורכת אשמה בכך שלא פעלה לאישוש המידע, כראוי לעורכת.
השופטת קבעה כי הנתבעים לא פעלו בשקידה סבירה ובתום לב לברור העובדות בעניין טרם פרסום הכתבה, למרות שברי כי המדובר בעובדות הטומנות בחובן נזק לשמם הטוב של התובעים. זאת גם כי הכתבת הסתמכה על כתבות שפורסמו בעניין בעיתונים אחרים, אך קראה רק את הכותרות ולא את תוכנן, אחרת היתה מגלה את הטעויות העובדתיות שבכתבתה, לדידה של השופטת.
למרות שסכום התביעה היה בסך 400,000 ש"ח, השופטת לא מצאה נזק כה גבוה למשפחת התובעים, ולכן פסקה פיצויים בסך 15,000 ש"ח לאב ו-20,000 ש"ח לבנו, וכ-15,000 ש"ח בגין הוצאות המשפט הגבוהות.
על-אף שמדובר במתחם בעל ערך היסטורי ואדריכלי רב, המתחם נמצא מזה שנים במצב של הזנחה מבישה
