נו, טחנתם כבר שעות ב"שכונתי" שלכם והרגשתם מתוחכמים אם כי ביתיים ונונשלנטיים, ועדיין לא הספקתם להשתעמם מהקטע של עצמכם? הגביע הקדוש של חיי הלילה - הרפתקאות וריגושים - לא יגיע מזחיחות הדעת העצמית הכרוכה בהיצמדות למוכר ולידוע. בשביל הרפתקאות וריגושים, אני חוזר ואומר לעצמי, חתור אל הלא ידוע, המסוכן, האחר. אני תמים? תמצצו את הוודקה סאוור ב"שכונתי" שלכם - אני גיליתי את האור: הבינגו בכל יום ראשון ב
צ'ייסר!
אתם חושבים שאתם מבלים? הילדים הראשל"צים בבינגו מבלים יותר. אתם חושבים שיש לכם סטייל? החבר'ה בבינגו נראים פי 100 יותר טוב ממכם, ואני מדבר על כובעים ונעליים, לא על החנות בה הם קונים את הג'ינס. אתם חושבים שהבעלים של השכונתי שלכם גבר-גבר שמבין עניין? הבעלים של הצ'ייסר יותר גבר-גבר שמבין עניין ברמות אחרות. עובדה: כשהוא בא עם הרעיון של הבינגו, כל הברמנים (שהם גם אחלה גברים) אמרו לו שהוא התחלק על השכל ושזה אף פעם לא יתרומם, והנה, שנה אחרי, זה הערב הכי חם בעיר.
טוב, אולי לא הכי חם בעיר, אבל חם אש. קונספט מעולה: ירון, הבעלים, יושב עם מיקרופון וגלגל ההגרלות, ומסביב לבר הארוך ובשולחנות הקטנים הצמודים לקירות יושבים עשרות עם כרטיסי הבינגו. "כל מי שיש לו מספר 5 מקבל צ'ייסר סטוליצ'ניה בחמישה שקלים!" קורא ירון. המאושרים בעלי המספר הנכון מרימים את הכרטיסים שלהם וצועקים כמו משוגעים. מי שממלא כרטיס (בינגו!) זוכה בבקבוק רמי מרטן או ג'נטלמן ג'ק. אם יש שני זוכים, עושים תחרות לגימת חצי ליטר של בירה - מי מהשניים שהוכיח את קיבולתו מקבל את הבקבוק. המוני? תמצצו, תמצצו את כוס הסאוור שלכם ולכו לישון עם הידיעה המנחמת ששוב לא עשיתם פאדיחות - אבל אלכוהול שותים בשביל לדפוק את הראש, ובצ'ייסר זה בדיוק מה שעושים, בטירוף של הבינגו עד ארבע בבוקר.
לסרט טוב נותנים פסקול טוב והמוזיקה ביום ראשון האחרון היתה פגז - מ"כמה יוסי" ועד רמשטיין. רמשטיין! פאקינג רמשטיין! בעודי מטלטל את ראשי בהתרוממות רוח נדירה לצלילי Fuck you - I won’t do what you told me הרהרתי במחיר הנורא שמשלמים על הניסיון העלוב להיות מתוחכם - כל החיים אתה שואף להגיע לרגע הזה, ואז מה? אתה מגלה שהפכת לצנון חמוץ ואנמי עם דלקות פרקים כרוניות ומה לא, כשמלכתחילה כל מה שהיית צריך זה לדפוק את הראש פעם בכמה זמן. הבינגו הוא רק תירוץ.
הגישה הזאת מודגמת יפה באותיות אדומות זוהרות המכריזות על שעה לא שגרתית ל-Happy Hour בשלט ענק שתלוי על הקיר בקצה הבר - משלוש בבוקר והלאה. זה גם הפריט הכי בולט בעיצוב הז'אנרי משהו של הבר. את חצי הגולדסטאר (23 שקל) שלי שתיתי בכוס כזאת עם ידית ששוקלת חצי קילו בעצמה. פנטסטי.
בסוף אני יוצא החוצה, אל הרצועה הזאת שבקצה הצפוני של אלנבי - היחידה בעצם בתל אביב שמרגישה כמו עיר אמיתית. מתישהו אני אספר לאיזה חברמן באיזה שכונתי על איך בבינגו בצ'ייסר יש את אותם בגדים, אותה המוזיקה, אותה החיבה לאלכוהול וכמעט את אותם הריגושים וההרפתקאות שגרמו לנו לעשות את ההליכה הלילית של אלנבי לפחות פעם בשבוע לפני עשור, כששם עוד היו מרוכזים המקומות של המתוחכמים - אבל הוא לא יבין מה אני רוצה ממנו, רק ימצוץ איזה וודקה סאוור ויחייך בנונשלנטיות
שירתה הזכה של דלית בת אדם ידעה לשבות לבבות, שירה שהלכה במסלול השיבה המאוחרת, שיבה למחוזות ילדותה, למחוזות הקסם של ימי האתמול
