אקספרס של קציצות

רחוב רוטשילד מפזם צלילים של צהריים. חליפות וגם ג'ינסים נעים בערבוביה על המדרכה, מחפשים אחר מקום לארוחה. לא ברור איך זה קרה לי אבל מסתבר שכבר 13:00 ושוב לא הספקתי כלום. העורכת מאיימת שאם אני לא שולח היום כתבה היא מעבירה אותי לכתוב ביקורות על מזון כלבים. אז קבעתי עם הדסדסית ובמקביל הגברבר הודיע לי שצריך לשבת לצהריים. עד מהרה הוחלט ששלושתנו ניפגש לעסקית אקספרס בדיטה.

בעסקית האקספרס מציעים תפריט מצומצם הכולל מנה ראשונה ועיקרית המוגשות יחד, כולל משקה גדול, ב-48 שקלים. הגשת המנות במכה אחת מקנה לארוחה את אלמנט האקספרס המיועד לקהל העסקי הממהר ורוצה לחטוף משהו בין פגישה אחת לשנייה. אם אתם עובדים באזור רוטשילד שיחקתם אותה, אבל אם תגיעו לשם באוטו תיאלצו להוסיף ללו"ז הצפוף שלכם לפחות עשר דקות של חיפוש חניה מתיש.

את הדיטה מכיר כל תל אביבי. בצהריים שמשיים תגלו כאן את אחת הפינות היפות בעיר, שלרגע אחד נראית כמו בירה אירופאית. הסועדים- בשלל גילאים ועם הרבה אלגנטיות משרים אווירה נעימה כבר בכניסה למקום, המעוצב כבר-בורדל משנות השבעים, עם טפטים פרחוניים ומנורות שנוזלות מהקירות ומהתקרה.

תפריט האקספרס החדש מוגש רק בישיבה על הבר. היתרון ברור- מוותרים על משענת לגב ומרוויחים בתמורה מלצר צמוד, שעומד במרחק של מטר מהצלחת שלך כמעט כל הארוחה ורק מחכה שתפעיל אותו. התפריט מציע מנה ראשונה סלט ירוק וירקות תחמיץ (אנטי פסטי וחמוצים בדמות כרוב וגזר כבושים בסגנון סיני) ועיקריות: באפלו ווינגס, שניצלונים, שניצל, חזה עוף בגריל, כבדי עוף ונקניקיות חזיר.

במהירות הבזק החלטנו על שלוש מנות שונות. הדסדסית לקחה שניצלונים ברוטב רוקפור, הגברבר הלך על כבדי עוף ואני על כנפיים. לשולחן הגיע גם כן במהירות לחם הבית אפוי כהלכה וטעים. הברמן הציע לנו לשדרג אותו בצלוחית טחינה ירוקה (בתוספת 5 שקלים). הגברבר אהב את הטחינה אבל טען שהוא מכין בעצמו יותר טובה. שיר של בוב מארלי שמתנגן ברקע מרגיע לי (וכנראה שלא רק לי) את הקצב ופתאום אני מוצא את עצמי מתופף על הבר. "הלו, הלו, מה קורה? אמרנו אקספרס, לא?", אנחנו מהרהרים בשקט וכאילו בשביל לעצבן האוכל הגיע רק אחרי עשרים דקות. וזה עוד לא הכל. המנות הראשונות נחות בצלחת קטנה הנמצאת בתוך הצלחת של המנה העיקרית. מה שבכל מקום אחר נקרא "תוספת" קיבל כאן את הכינוי "מנה ראשונה". לפי שיטה זו יכלו גם להוסיף מנת ביניים (עלה חסה) וקינוח (עלה חסה נוסף).

הכנפיים, שהיו עשויות טוב, טבלו ברוטב צ'ילי סטנדרטי, מהסוג שמגיע בבקבוק האסייתי המקובל וחבל שכך. רוטב מעט יותר מתוחכם היה יכול לגרום למנה לקצור תשואות. האנטי-פסטי שהגיע ליד (אבל בתוך) הזכיר לי בחורה שיצאתי איתה פעם. שמנה וחסרת טעם. הדסדסית נגסה בשניצלונים שלה ונאנחה אנחות של עייפות: "מצ'עמם לי העוף הזה". אמרה וכירסמה. כשהגיעה לשניצלון האחרון היא נזכרה שבמנה הוזכר רוטב רוקפור. מסתבר שמרוב מהירות הם שכחו את הרוטב. מזל שהוא מתאים גם לסלט החסה שליווה את המנה. הכבדים שהוגשו לגברבר היו חרוכים כמו סודני בגיהינום. הוא חשב שהם טובים. אני חשבתי שהם סבירים ותו לא. כל הסיפור של ארוחת האקספרס נמשך בערך שעה.

נכון שהדיטה הוא אחד המקומות החביבים עליי להעביר בו ארוחה נחמדה ונכון שהרעיון של ארוחת אקספרס הוא מוצלח במיוחד ומוכרח להתבסס על מגוון מצומצם של מנות. הבעיה היא שהתפריט מעלה ניחוחות של מסעדת פועלים ופרשיית המנות הראשונות כמעט מגוחך. כדאי ומומלץ להגיע לדיטה פשוט משום שזה מקום מקסים ונעים להעביר בו צהריים. אבל אם כבר באתם, תפנו לכם קצת יותר זמן ותזמינו ארוחה נורמלית ולא אקספרס בלוף.

חשבון:
מצב רוח: גומר מהר.
הדיל: שתי מנות (סתם...) אקספרס (סתם...) מה בעצם הדיל?
המלצה לבעלים: הרעיון מצויין. לכנס מועצה ולשפר.
המלצה ללקוחות: למה למהר?