מה הקשר בין גבעת חלפון לפינק פלויד?

"כשאקדח מופיע במערכה הראשונה, הוא חייב לירות במערכה הרביעית". את המשפט המפורסם שטבע צ'כוב, לקחו היוצרים המוכשרים של ההצגה "כשאקדח מופיע במערכה ראשונה" (שעולה כיום בצוותא, אחרי שקטפה את כל הפרסים בפסטיבל SMALL במה 4), והחליטו לעשות מעשה - לבדוק מה באמת קורה בין שתי דמויות, במה, קהל, ארבע מערכות קצרות ואקדח אחד - בכל ואריאציה אפשרית.

את התוצאה אפשר להגדיר כסחרחורת נהדרת, מתוחכמת להפליא ומענגת, של תיאטרון בתוך תיאטרון בתוך תיאטרון (ואפשר להמשיך את זה לנצח). העלילה עצמה מתחילה בפשטות - במאי נפוח ועצבני מחכה בחוסר סבלנות לשחקן הראשי שלו (בתפקיד המלט, אלא מה) שמאחר לחזרות באופן סדרתי. כשזה מגיע, הוא נותן לו צ'אנס אחרון לבצע את המונולוג "להיות או לא להיות" באופן מושלם, והשחקן, בלית ברירה נענה לאתגר. אלא שזו רק ההתחלה, ומכאן המצב הולך ומסתבך. ארבע התמונות של המחזה נפתחות כולן באופן כמעט זהה, אלא שכל אחת מהן מתפתחת לכיוון שונה לחלוטין, כל תמונה מורכבת ומצחיקה יותר מקודמתה, אבל בגלל שחבל יהיה לחשוף כאן ספוילרים, נסתפק רק בלומר שב"אקדח" (ההצגה, ובעצם גם באקדח עצמו, שמככב על הבמה), שום דבר הוא לא כמו שהוא נראה.

אמיר לביא, המחזאי - שגם משחק כאן בתפקיד הבמאי - כתב קומדיה פרועה, שסוד קסמה הוא בחוויה הרב-רובדית שהיא מספקת לקהל. מצד אחד זו פארודיה מופרעת ומצחיקה עד דמעות, שמוגשת בביצוע מוקפד, גרוטסקי וכריזמטי של חיים עבוד ולביא עצמו. מצד שני, "אקדח" מספקת מבט מורכב ומסקרן על התעתוע שבין מציאות לבדיה בתיאטרון.

לביא לוקח את המוסכמה התיאטרונית שלפיה העולם הדרמטי הוא מציאות שלדמויות אין שליטה עליה, אלא רק למחזאי, וקורע אותה לגזרים, פעם אחרי פעם. התיאטרון כאן הוא משל ודימוי מורכב לחלום, לסיוט, למוות, לגורל שאי אפשר לחמוק ממנו (של הדמויות, כמובן, אבל מסתבר שגם של המחזאי, הדרמטורג, השחקן והקהל). אלא שמהר מאוד מתברר שהקו בין הסיוט לבין המציאות עדין במיוחד, ולביא משחק בו בתחכום אלגנטי להפליא, שנון ועשיר בהתכתבות עם יצירות מוכרות. ציטוטים ומחוות לז'אנרים, יוצרים, מחזות, קולנוע וסגנונות - כולם מצויים כאן בשפע, מוכרים יותר או פחות, אבל תמיד מספקים קריצה משעשעת.

ספרתי, על רגל אחת ובלי מאמץ, לפחות 30 אזכורים קטנטנים כאלה - חיזור גורלי (סצנת הארנב המפורסמת), סרטי מאפיה, טלנובלות, מערבונים, פילם נואר, "המלט", "מחכים לגודו", פינק פלויד, "בדלתיים סגורות" של סארטר, ואפילו קומדיית מילואים בנוסח "גבעת חלפון", שעוברת הכלאה ביזארית עם סצנת הפתיחה של "רוזנקרנץ וגילדנשטרן מתים". וזאת רק ההתחלה.

מותר לתהות, ובצדק, האם לפי כל זה "אקדח" מיועדת רק לאנשי תיאטרון, שיכולים לפענח ולקלוט את הרבדים האלה, כמו סוג של בדיחה פנימית. ומותר גם לענות - לחלוטין לא. התענוג האמיתי בהצגה נובע דווקא מהעובדה שהיא מצליחה לדבר לכל קהל אפשרי (וכאן הקרדיט מגיע לבמאי, צור פלאי, שמצליח לשלב ברגישות ובדיוק בין שני העולמות האלה). למרות העיסוק האינטנסיבי בתיאטרון עצמו, ובחשיפת האשליה התיאטרונית, ההצגה עדיין מעלה שאלות אנושיות מאוד, על גורל, מקריות, בחירה חופשית וזהות. התיאטרון הוא רק משל. ובמקרה שלפנינו, המשל הזה מצחיק, אירוני וחכם להפליא