|
|
[צילום: אביעד הרמן, עכבר העיר]
|
|
|
|
|
לא הרבה יודעים זאת, אבל מאחורי החזות הפולנית שלי משתוללים גם גנים בוכריים. ממש כאלה ששורשיהם נטועים בסמרקנד. אורגינל. בזיכרוני המבולגן מרחפות שעות אחר צהריים של ימי שבת בשכונת שפירא, בביתם של סבתא אסנת וסבא בובו עליהם השלום. אל הבית נכנסו כל העת נשים שמנות בשמלות נוצצות ובתכשיטים מוזהבים וגברים בחליפות ובכיפות צבעוניות. כולם זעופים, קולניים וחמי מזג. קשה היה להם שם להסתיר את קצפם על הפולנייה שהביא להם אבי, ובעוד אחותי, שהשכילה לאחוז במראה שחום, עוד הצליחה להשיג חיבה קלושה, אני, ילדה זהובת שיער וירוקת עיניים, לא זכיתי אלא בבוז. נחמה אחת וכלל לא קטנה הייתה בביקורים אלה - האוכל. אחחח האוכל.
געגועים אל אותם ריחות, טעמים וצבעים הובילו אותי לחייג בליל חמישי אל מיטב המסעדות הבוכריות באזור גוש דן. גם אחרי לא מעט צעקות וטריקות טלפון (לא עושים משלוחים! לא פתוחים בכאלה שעות!) לא אמרתי נואש. אלוהי הנשים הבוכריות נמצא איתי היום, הרגשתי, ואוכל בוכרי יעלה על שולחני.
לבסוף נמצאה פינת השלושה, רשת מאכלים בוכריים ובשרים על האש. ההזמנה לא הייתה פשוטה. הגברת שענתה הפגינה קוצר רוח. "כמה אתם?", היא דרשה לדעת נוכח רשימת המנות המתארכת שהזמנתי. "אה...", בחנתי את שותפתי היחידה לארוחה, "ארבעה", שיקרתי. שלא תחשוב שאנחנו חזירות. בכל זאת חצי פולנייה. לאחר משא-ומתן קשוח, כמה נזיפות וטריקת הטלפון המתבקשת יצאו לדרכם מבחר מאכלים מעוררי נוסטלגיה. פתחנו בקבוק למברוסקו וקיווינו לטוב.
כעבור כ-40 דקות כבר היו מונחים על השולחן שתי מנות אורז אימתניות - פלוב (אצלנו קוראים לו אושפולו), אורז עם גזר ונתחי בקר, ובחש, אורז עם עדשים, כוסברה, שמיר וכבדי עוף (25 שקלים כל אחת); ארבע סמוסות ממולאות בשר כבש ובצל - אחת מאודה, שתיים אפויות ואחת מטוגנת, שהייתה הטעימה ביותר (9 שקלים כל אחת); שני מרקי דושפרה מעולים, שבהם גזר, חומוס, תפוחי אדמה, כיסונים ממולאים (נחשו במה) ופטרוזיליה (9 שקלים); שני שיפודי קבב, מן הטעימים ביותר שטעמתי בחיי (13 שקלים); ושלל סלטים מצוינים על חשבון הבית, הכל ב-140 שקלים. ייללנו מהנאה באצבעות נוטפות שמן. "איך הסתרת ממני את כל האוכל הזה עד היום?", היא התלוננה.
כשסיימנו את היין ואת כל המזון שהצלחנו לדחוס, היא הצטערה ששכחנו להזמין קינוח. "האמת", אימצתי את מוחי, "אני לא זוכרת שום מאכל בוכרי מתוק. אולי בגלל זה אף פעם לא בא לי קינוח". מיד התקשרתי לאבא שלי, צעקן-וטורק-טלפונים לא קטן בעצמו, לברר את זה."אבא, איזה קינוחים יש לבוכרים?", "מה?", "קינוחים! אוכלים משהו מתוק בסוף הארוחה?", "לא, לא ממש". "אה". "זהו?", "כן". "בום!". "יואו, איך הכל מתחבר לי", היא אמרה. אחר כך פתחנו שמפניה, לחיי אלוהי הנשים הבוכריות.
בקטנה
שירות: קשוח אך יעיל.
זמנים: הבטיחו 50 דקות, הגיעו ב-40 (המשלוח חינם).
אריזה: קופסאות פלסטיק מעט מתפרקות וחמגשיות.
בונוס: סלטים ופיתות על חשבון הבית.
מינוס: אוי כמה שמן.
תמורה לכסף: מעל ומעבר.
שורה תחתונה: פחמימות ובשר יעשו אותך מאושר.
פינת השלושה - בוכרי, בשרי, דגים - דרך בן צבי 84, בניין פנורמה, תל אביב
רק, לכאורה, לפי שעה
