אילנה דיין היא עיתונאית רצינית, יסודית ובעיקר סקרנית. אבל על-פי התוכנית "עובדה", ששודרה אתמול (ד', 28.3.2007), והתמקדה בנשיא המדינה הנבצר, משה קצב, היא גם קשקשנית. יותר מזה, מי שהקשיב בדריכות למה שנאמר אצל דיין בתוכנית, יכול לחלוטין לקבל את הגירסה הטוענת שמשה קצב זכאי. שהוא מעולם לא הטריד מינית ומעולם לא קיים יחסים בכפייה עם מי מפקידותיו.
דיין הקפידה לציין בתחילת התוכנית שהתחקיר לא מתרכז ברובד הפלילי-משפטי של החקירה נגד הנשיא, אלא ברובד הציבורי. הכותרת של המשדר היתה "מר משה ומיסטר קצב". לא פחות. אבל ההצהרה המתחסדת הזו, יום לפני חקירה נוספת של הנשיא וכמה ימים לפני השימוע שאמור להיערך לו, היא מס שפתיים בלבד. דיין, כאשת תקשורת ומשפטנית, יודעת טוב יותר מכל אחד אחר שהתחום הציבורי והתחום המשפטי מעורבבים האחד בשני עד שכבר קשה להפריד ביניהם.
ואז, לאחר שעשתה לכאורה הפרדה בין התחומים, בנתה דיין תוכנית שלמה על ההנחה, שעד כה לא הוכחה וחלקים ממנה גם הופרכו על-ידי המשטרה (על-פי מה שנאמר בתוכנית), שמשה קצב אשם. כלומר, היא חרצה את דינו, ובנתה תיאוריה משלה. מכאן הדרך היתה קלה. כל עדות (גם אם אין לה פנים או אפילו שם) שימשה כראייה חותכת על מעשיו האיומים של הנשיא. אבל מה הם מעשיו האיומים של הנשיא?
את זה אילנה דיין לא סיפרה. אף אחד מעשרות המרואיינים לא נשאל, וגם לא ענה, על מה שבאמת קרה שם. את השאלה האם היה מגע מיני בין קצב למתלוננות הפנתה דיין בתקיפות לפרקליטיו של הנשיא, בראיון שערכה איתם בסוף השידור. אבל היא לא הפנתה אותה לאף אחד מהמרואיינים שלה. הם סיפרו על אדם שחי בתחושת קיפוח אבל מנצל לרעה את השררה שלו. על איש עם יחסים בין אישיים לקויים ועל כך שיש לו חברים עם כסף. אבל לא על הדברים הללו עומד קצב למשפט. ייתכן שהוא אדם איום ונורא. על-פי מה שעולה מ"עובדה", סביר להניח. אבל האם עשה משהו מהחשדות המיוחסים לו? גם לאילנה דיין אין מושג.
אילנה דיין והצוות שלה השקיעו רבות בתוכנית ששודרה אתמול. הם בנו אולפן מיוחד עבור השידור החד פעמי, השתמשו בטכניקות אילוסטרציה מורכבות ונתנו תחושה שהתחקיר שלהם שווה את כל האריזה הנאה. אבל אם נקודת המוצא שלה, שהכתיבה את הקו הפרשני של הערב כולו, לא היתה מתבססת על ההנחה שהנשיא אשם, אותם טקסטים שנשמעו אמש - היו יכולים לשמש לזיכויו של קצב. למען האמת, בעקבות "עובדה" נוצר הרושם שהסיפור שמספרת דיין, סיפורן של המתלוננות, הוא חלש ולא קוהרנטי. דווקא סיפור אלטרנטיבי, על רומן מלא אמוציות וניצול הדדי בין קצב לכמה מהנשים שעבדו איתו, נשמע פתאום הגיוני יותר.
שירתה הזכה של דלית בת אדם ידעה לשבות לבבות, שירה שהלכה במסלול השיבה המאוחרת, שיבה למחוזות ילדותה, למחוזות הקסם של ימי האתמול
