כל אחד מאיתנו בוודאי זוכר את הפעם ההיא שבה הוא קם בבוקר למציאות אחרת מזו שבה הלך לישון וכולם חשבו שהוא משוגע. טוב, אולי זה לא קרה לכל אחד. בעצם, אולי זה קרה רק ל
סנדרה בולוק, בסרט החדש בכיכובה, "
תחושה מוקדמת".
בולוק ("התרסקות") מגלמת את לינדה הנסון, אשה צעירה וחסרת דאגות. יש לה בעל אוהב (
ג'וליאן מקמהון, "ניפ/טאק") ושתי בנות קטנות ומושלמות. יום אחד, מתבשרת לינדה שבעלה נהרג בתאונת דרכים. לאחר שחורב עליה עולמה, היא נרדמת על הספה בסלון. בבוקר, היא מתעוררת במיטתה, ומגלה שג'ים שלה חי וקיים וגם לא ממש מבין את התנהגותה המשונה. למחרת הוא שוב איננו, ולינדה מבינה כי רצף הזמן הכרונולוגי שלה השתבש. היא חיה את חייה בסדר אקראי של ימות השבוע, ולכן משוכנעת שהיא יכולה למנוע את מות בעלה.
אם אתם חשים מעט מבולבלים, אל תרגישו רע. רוב הדמויות בסרט מודות שגם הן מבולבלות, ועושות זאת יותר מפעם אחת. אפילו מקמהון הודה השבוע בראיון שעדיין איננו מבין את התסריט. בכדי לעשות קצת סדר בבלאגן, כדאי שנתחיל מהתחלה. קודם כל, זהו מותחן. לצערי, גיליתי זאת רק לאחר חצי שעה של צפייה. המסקנה שלי נבעה אך ורק מהאווירה הדרמטית מדי, המוזיקה המלחיצה, וזוויות הצילום שחושפות את התמונה בחלקים. עד לאותו הרגע, נדמה היה שמדובר בעוד סיפור רומנטי עם טוויסט על-טבעי. מאותו הרגע, הייתי צריך להזכיר לעצמי תכופות באיזה ז'אנר אני נמצא. כנראה שאלמנט חיוני נעדר מסרט המתח - זהו המתח עצמו. וניסיון המניפולציה הלא ממש יעיל של הבימוי רק גורם לסבל אצל הצופה.
ואם כבר סבל, אז יש רק במאי אחד שאני מוכן להתייסר אצלו שעתיים בשביל חמש הדקות האחרונות. קוראים לו
לארס פון טרייר ("דוגוויל"), ואני תמיד סומך עליו שיעניק לי קתרזיס מוחלט, אם רק אשתדל להתמקד באירועים הבלתי נעימים שמתרחשים עד לסופם של סרטיו. את "תחושה מוקדמת" ביים דווקא
מנאן יאפו, אשר ברזומה שלו נמצא סרט אחד בלבד, בשם "Soundless". התסריטאי הוא
ביל קלי, וגם הרפרטואר שלו כולל רק עבודה קודמת יחידה, "פגז מן העבר". השניים מעניקים קצת נחת רק בסצינה הלפני אחרונה, ושוב מחרבים הכל בסיום רע ומבלבל.
ייאמר לזכותם, שדווקא נהניתי מאוד מפן מסויים של הסרט, הכולל את סנדרה בולוק מתחרפנת עד לאיבוד עשתונות. פרגון נוסף מגיע לסרט על רגע אחד מבהיל במיוחד, שצמרר אותי עד עמקי נשמתי. בסצינה מסויימת, צופה הדמות של בולוק אל אגם שליו. גבר זקן מציע לה לקנות בית בסביבה, בטענה שכל מי שרוצה לברוח מחייו, עושה כך. לפתע לבי החל לפמפם במהירות ועצבי להמרט לאיטם. בית? באגם? האם עומד להתחיל עכשיו "
הבית באגם"? החרדה אחזה בי בחוזקה, מרפה רק לאחר שניות ארוכות כנצח של הרהורי אימה.
אני מודה, יש לי בעיה קטנה עם הגברת בולוק. למרות שהיא נחשבת לשחקנית מגוונת ומוכשרת על-פי רוב, אני משתדל להתרחק מסרטים שלה כאילו הייתי
הזוג דיקפריו, והיא צלמת פפראצ'י. למזלי, שותפה לסרט הוא ג'וליאן מקמהון, שעושה תפקיד לא שגרתי עבורו, וצולח גם אותו בקלילות מעוררת קנאה. אל תצפו ממנו להציל את הסרט, כי הוא פשוט ממשיך למות כל הזמן (גם הסרט וגם הדמות).
לאחר הצפייה, ניתן לומר כי למרות כמה בורות עלילתיים עצומים בגודלם, הסרט אכן מספק לצופיו את רוב חלקי הפאזל, אך אין טעם במלאכת ההרכבה, כיוון שהתהליך עצמו מלווה בכאב ראש, והתמונה המתקבלת לגמרי לא מעניינת.
שירתה הזכה של דלית בת אדם ידעה לשבות לבבות, שירה שהלכה במסלול השיבה המאוחרת, שיבה למחוזות ילדותה, למחוזות הקסם של ימי האתמול
