|
|
עבודה להרבה אנשים - כבר טוב [צילום: דודו בכר, עכבר העיר]
|
|
|
|
|
|
הזן והאופנוע. מתוך עטיפת הספר
|
|
|
|
|
כינורות, נבל, חמת חלילים, חליל, צ'לו, ויולה, טמבורין, מפוחית, אקורדיון, פלוגל הורן, אבוב, בסון, דודוק. אלה הם רק חלק מהכלים בפרויקט השאפתני של כנסיית השכל, שבו קובצו עשרות מוזיקאים לבצע 26 משיריהם.
הרבה כלים. הרבה מוזיקאים. הרבה שירים. כבר טוב. הרי שילוב שכזה בין כלים אקוסטיים לרוק ישראלי הוא מבורך, גם אם לא חדשני. ומתן עבודה לכל כך הרבה אנשים הוא מבורך. ונאותות הפקתית היא דבר מבורך. ולא מובן מאליו. בטח לא כשמדובר במקום מבולגן כמו הבארבי. הפרחים למפיק ולמעבד עמי רייס.
"מי שהולך מהר מדי, מתקצרת נשימתו; וכשמתקצרת נשימתו, הוא מתקף בסחרחורת; ואז נחלש כוח הרצון שלו. לכן לך לאט זמן מה. על הרים יש לטפס מתוך מאמץ קטן ככל האפשר ובלי התלהבות יתרה. האמת של טבעך העצמי היא הצריכה להכתיב את הקצב. אם אתה נעשה קצר רוח, הגבר את הקצב. אם אתה נעשה קצר נשימה, האט. יש להעפיל בהר מתוך איזון בין קוצר רוח לקוצר נשימה" (מהגיגיו של פירסיג ב"זן ואמנות אחזקת האופנוע", שממנו נלקח המונח "כנסיית השכל")
שני דיסקים כולל הפרויקט, והם שונים זה מזה. הראשון מושך לכיוון הבלקני, צועני, אירי, חתונתי, והשני קלאסי יותר, כבד ראש והרבה יותר מוצלח. כי טבעה של הלהקה צריך להכתיב את הקצב, והמלנכוליות שלה וקולו המנומנם של יורם חזן לא מסתדרים עם פיזוזים בלקניים. על הר כזה חייבים לטפס מתוך מאמץ קטן ככל האפשר ובלי התלהבות יתרה. הדיסק השני, לעומת זאת, שומר על האיזון האמור ומספק ביצועים מצוינים ל"קח שירים", "לא רוצים לישון" ו"רציתי לראות".
"נוסחי השכליות הרווחים אצלנו אינם מקדמים את החברה לקראת עולם טוב יותר, הם מרחיקים אותה ממנו והלאה. המבנה שנמסר לנו מאז התקופה העתיקה מתחיל להיחשף בתור מה שהוא באמת - חלול מבחינה רגשית, נטול משמעות מבחינה אסתטית וריק מבחינה רוחנית" (עוד מהגיגיו)
בין הפתיחות המרהיבות, קטעי הקישור עוצרי הנשימה והסיומים המהדהדים נמצאים השירים. האם הם מצליחים להתרחק ממה שהוא חלול רגשית, נטול משמעות אסתטית וריק רוחנית? ובכן, לא. רובם סובלים משטחיות במסווה של עומק, עמוסים מילים כמו "זוהר ירח" ו"אור הכוכבים". אבל לא זאת הבעיה.
"אדם מביט אל המקום שאליו הוא הולך ואל המקום שבו הוא נמצא כרגע - ואינו מצליח להבין את עצמו; אך בהביטו לאחור אל המקום שבו נמצא קודם - מתחילה תבנית להצטייר מול עיניו. ואז, אם ממשיך הוא בהתקדמותו לאורה של תבנית זו, עשוי הוא להגיע למשהו" (פעם אחרונה)
אפילו הופעה אחת בלוגוס לא פיספסתי כשיצא "דברים בלחש", ב-1993. הייתי מוקסמת מ"השיר מהגן" ומ"פרפרים". מהכעס בעיניים של רן אלמליח. אז הם היו חדשניים. ואני הייתי בת 16. הרבה שנים עברו מאז, כל כך הרבה דברים קרו, אבל כנסיית השכל נשארה בדיוק באותו מקום. אותו כעס, אותם מבטים נרגנים, אותן יללות מעוררות רחמים, אותן מילים. לא הגיע הזמן לחייך קצת? חיוך אחד. חצי חיוך. משהו.
כנסיית השכל, "אוטוביוגרפיה" - בארבי רקורדס/התו השמיני
