בעת האחרונה מסתמנת מגמה הוליוודית של סרטים העוסקים באנשים שמאחורי תעשיות מנצלות. דוגמאות בולטות הן "שר המלחמה" - המתמקד בסחר נשק בינלאומי, "פאסט פוד" - המטפל בנושא מגפת המזון המהיר, ו"סוריאנה" - הסובב סביב תעשיית הנפט העולמית.
ביניהם, נמצא גם "
תודה שעישנתם", המתייחס לבעיית הניקוטין וחברות הטבק העומדות מאחוריו. תודה שעישנתם שונה מכל השאר, מפני שהוא מגדיר עצמו כקומדיה. כל מי שהחמיץ את סיבוב ההופעות הקולנועי שלו, מוזמן לעמוד על טיבו עם יציאתה של גירסת הדי.וי.די.
במרכזו של הסיפור ניצב הגיבור ה"רע", שמצליח לעורר הזדהות כנה וחלחלה עמוקה בעת ובעונה אחת. זהו ניק ניילור (
אהרון אקהרט, "
הדליה השחורה"), המעיד על עצמו שהוא אחד האנשים השנואים ביותר באמריקה. ניילור הוא לוביסט, המדבר בשמה של תעשיית הטבק. תפקידו הוא להגן על חברות הסיגריות כנגד המתקפות שהיא סופגת בעידן הבריאות, והוא עושה זאת במקצוענות וללא חת. כלי הנשק העיקריים שלו הם לשונו החדה, טכניקת הסטת מוקד הדיון אל אויביו וסילוף האמת להפקת תועלת אישית. הסרט עוקב אחר שגרת יומו של יחצ"ן המוות, ומתרכז ביחסים שלו עם בנו הצעיר, ג'ואי (
קמרון ברייט, "
כרוניקה של אקדח").
זהו סרטו הראשון באורך מלא של
ג'ייסון רייטמן, שגם כתב את התסריט. אביו הוא הבמאי איוון רייטמן (שביים לאחרונה את "הסופר אקסית שלי"). התסריט של רייטמן הבן אומנם מבוסס על ספר של כריסטופר באקלי, אך ניכר בו מגע של קולנוען אמיתי. הוא ניחן בשנינות חותכת ובציניות מקפיאה, מה שהופך אותו למעין קרן לייזר תסריטאית. הוא פוצע וצורב מיד, ללא דימומים ארוכים וללא כאב מתמשך. במהלך הסרט, אין כמעט שום דבר ועניין, המצליחים להתחמק מהלייזר הזה - פוליטיקה, מדיה תקשורתית על כל גווניה (עיתונות, טלוויזיה, הוליווד) וכל אספקט בתרבות המערבית בכלל ובאמריקה בפרט.
וכשזה נוגע לתרבות, אורח-החיים המקדש צריכה המונית הוא זה שולט, החל מפרסומות מפוברקות - "רוב הרופאים מעשנים אלפקה", בפונט דומה לזה של קאמל - ועד לאייקונים תרבותיים כמו "איש המרלבורו", שגוסס מסרטן ריאות (סם אליוט, ששוב מגלם קאובוי בעל קול נמוך מים המלח).
הסרט משכיל לעשות זאת, בזכות הופעות איכותיות של כלל המשתתפים בו. אהרון אקהרט בתפקיד הראשי של אמן ה"ספין" התקשורתי, משכנע וכריזמטי ממש כמו הדמות שהוא מגלם. תומכים בו שלל שחקנים בכירים, המהווים מקבץ נפלא של דמויות משנה. התפקידים הקטנים-גדולים הללו הם שמאפשרים לסרט לרסס ביקורת לכל עבר.
רוב לאו מופיע כסוכן-על הוליוודי גחמני;
ג'יי.קיי סימונס בתפקיד בי.אר - הבוס האגוצנטרי של ניילור;
רוברט דובאל הוא "הקפטן", המנכ"ל של ניק;
מריה בלו ודייויד קואקנר מגלמים את עמיתיו למקצוע של הלוביסט;
ויליאם ה. מייסי בתור סנטור מדינת ורמונט המתנגד לעישון; ו
קייטי הולמס משחקת דמות של עיתונאית פתיינית.
כסאטירה, "תודה שעישנתם" מסתפק בהצלפות קלות, עוקץ כיתוש ומתעופף אל היעד הבא. בעיני, זוהי גדולתו של הסרט. הרי אם הוא היה נגרר לביקורת נוקבת ומנומקת על כל אותם גופים ותופעות שבהם הוא משתלח, קלילותו היתה נפגמת. הסרט מקפיד להישאר בטריטוריה הקומית ומחמיא לאינטליגנציה של הקהל, בכך שהוא מאפשר לו לשפוט לבדו את מושאי הביקורת. לכן, זוהי סאטירה-לייט - פיקנטית במידה הנכונה ולא חריפה מדי. הוסיפו לכך את הפסקול המשופע בענתיקות מוזיקליות, ותקבלו שאכטה משובחת של הומור - תמיד תורמת למצב הרוח, ואף פעם לא באמת מזיקה לאף אחד
