|
|
מעוררת השראה. "על החטא" [צילום: עכבר העיר]
|
|
|
|
|
האתגר ביצירת עיבוד דרמטי-בימתי לרומן הפילוסופי של דוסטויבסקי "החטא ועונשו" הוא עצום, אבל ללא ספק תיאטרון מלנקי ("קונטרבס", "הזקנה ועושה הניסים", "הזר","וויצק" ועוד) שזוהי הפקתו העשירית, מצליח להעמיד ב"על החטא" הפקה מרשימה, קודרת ויצירתית.
אלמלא היה לוקח על עצמו התיאטרון הרוסי "הקטן" והעצמאי את המשימה הכנה לעסוק בחומרים ספרותיים מורכבים וליצור טרילוגיה העוסקת בנפש האדם המתעמת עם רצח - היינו תוהים בציניות שמא החליט התיאטרון הישראלי לשים קץ אחת ולתמיד לסבלם של תיכוניסטים ובדרך גם לגזור קופון. אולם "על החטא" חפה משיקולים מסחריים, היא מתארחת בחללים האינטימיים של תיאטרון תמונע וקליפה ויוצרת מפגש חי ומפעים בין נפשו המיוסרת של רסקולניקוב והצופה המקומי.
נדמה כי העיבוד של איגור ברזין ובוריס ינטין מתכתב עם גיבורו הטרגי והפיוטי של שייקספיר - מקבת וגם עם טראוויס ביקל (רוברט דה נירו), נהג המונית הבודד והמיואש היוצא למסע אלים ורצחני ברחובות ניו-יורק המנוכרת בסרטו המופתי של מרטין סקורסזה. רסקולניקוב, בבימויו של איגור ברזין ובגילומו של דורי אנגל, הוא צעיר זועם, אמוציונלי, ניהיליסט, תמים ובעל תודעת צדק מפותחת, שמתוך הביבים של קיומו - משווע לגאולה וכפרה.
לגאול את הזונה מיסוריה
כמו מקבת, נפשו הרדופה והרעועה, מתענה לאחר הרצח בייסורים ללא גבול המעצימים את בדידותו ומושכים אותו בחוטים בלתי נראים למקום הרצח ולעימות עם השוטרים, ומובילים אותו בסופו של דבר לווידוי הבלתי נמנע. כמו טראוויס, המנסה להציל את הילדה-זונה (ג'ודי פוסטר) הוא מנסה לגאול בכוח את סוניה הזונה הקדושה (רינת היטלמן) מתוך עולם אפל ופגום.
החלק הראשון של ההצגה מהפנט ומדוייק. באמצעים בימתיים מינימליסטיים ויצירתיים, מצליח ברזין למקם את הצופה בעולמו של הגיבור. מזרון אפור ממוקם בקדמת הבמה (כמעט נוגע ברגליו של הצופה) עליו שוכב רסקולניקוב, המיטלטל בין מציאות מסוייטת וחלומות ביעותים. בגב הבמה ניצב עמוד עץ הנדמה כפסל טוטם פגני ומשמש כבית של המשכונאית ויוצר בסצינת הווידוי תמונת צלב מצמררת.
עבודת האנסמבל מרשימה ומעוררת השראה. דימטרי רוס נפלא כזקנה המצומקת וכמרמלדוב האומלל. ואדים חליף וויטאלי ווסקובויניקוב מרתקים בשלל הדמויות שהם מגלמים ויוצרים סיטואציות מלאות חיים ועניין.
דווקא החלק השני המתמקד בעימות בין החוקר פטרוביץ' ורסקולניקוב, נשען ברובו על הדיאלוגים הפילוסופיים ומותיר מאחור את חיוניות הדימויים הוויזואליים והדרמטיים של החלק הראשון. המהלך הפתלתל והמתוחכם דרכו מוביל דודו ניב כפטרוביץ' את רסקולניקוב באף - נדמה סטטי, חזרתי וצפוי. ניכר כי ניב מסתתר מאחורי מחוות חלקלקות ולא יוצר עומק רגשי אמיתי ונוגע. המבט המטורף, החיוך המרושע ו"הנחמדות" המאיימת (בסגנון גרי אולדמן) לא מצליחים ליצור מורכבות במערכת היחסים ולמלא בתכנים או גילויים חדשים. יחד עם זאת הרושם העצום שמותיר החלק הראשון ממקם את הגרסה הבימתית של מלנקי כאחת ההצגות המרשימות על במותינו.
