"בסוף התוכנית אתם מוזמנים ל
פורום שלנו, להגיב על מה שראיתם", הזכירה לנו אילנה דיין, במהלך המשדר של "
עובדה", אתמול בערב (ד', 25.4.07). אך מה שהיא בעצם התכוונה לומר, הוא שאנחנו מוזמנים לאותו פורום כדי לפרוק את התסכול שהצטבר במהלך התוכנית. כי חוץ מטיפוס סיזיפי במעלה טבלאות הרייטינג, המטרה הרשמית אך הלא מוצהרת של התוכנית הזו, היא לעצבן.
אחרי שהחדשות הראו לנו את כל מה שצואתי ורקוב במדינה, תפקידה של תוכנית התחקירים הותיקה הזו הוא להכניס את הישראלים למצב עצבני. אחרת, לא יוכלו לנהל את שיחה חסרת פואנטה עם חבריהם לעבודה, להוסיף צקצוק בלשונם, ובמקרים קשים גם לנענע בראשם. אותה הגות, תסתכם תמיד במשפט פסימי הנוגע למקום הנורא שבו אנו נמצאים, וליעד האיום שאליו אנו צועדים כחברה. "עובדה", עשתה זו אתמול בשיטת שלושת השלבים.
הכתבה הראשונה ששודרה, עסקה בהפרטת מערך האבטחה של גדר ההפרדה. המציאות שהובאה לפנינו היתה מביישת את חלם. העריכה חזרה והדגישה את הכשל החמור במנגנון, הציגה את מערך האבטחה כלשכת עבודה מאולתרת, וחשפה את כוחות הביטחון במלוא נלעגותם. תחקיר ראוי לשבח, שלא החמיא לממסד הישראלי. הכתבה התמקדה בסיפורו של סרגיי, מאבטח שמצא את עצמו בלי גב משפטי, לאחר שירה בפלשתיני שתקף אותו. מערכת התוכנית אף הגדילה לעשות, ועימתה את סרגיי עם האיש שגרם לפיטוריו, ואף תבע אותו. הערבי-ישראלי הגיע חמוש בעורך-דין, בהיתממות אוחזת עיניים, ובהתלהמות מחרישת אוזניים. המבט העצמי בראי, יחד עם תחושת הבלבול וחוסר האונים, יצרו תסכול ראשוני.
שלב א' הושלם.
הסיפור המרכזי של התוכנית, עסק בסדנת ניו-אייג' של "מאמן" בשם חיים פין (בפ"ה רפה). התחקיר האשימו בכך שהשתמש בפין (בפ"ה דגושה) שלו, בניגוד לרצונן של חברות הסדנה. לכאורה בנה המאמן מרחב קבוצתי, המציג אותו כאלוהים שאין לערער עליו, ויצר חבורת מאמינים פאנטית. בתוכה היו גם נשים פגיעות, אותן היה מזמין המאמן המתחמן לטיפול אישי, ומנצלן מינית. הצלליות המוכרות ומעוותות הקול חשפו עדויות אישיות, ומנהל ביה"ח של אברבנאל הובא לצורך חיזוק תיאורית העדר ושטיפת המוח של פין. מה חבל שהכתבה עצמה היתה מגמתית. במקום גירסתו של הנאשם, זכינו לקריינות מגנה. לא מאוד אובייקטיבי, ומשאיר טעם לוואי אחרי תחקיר מצויין. אולם כאשר נחשף ההיבט המשפטי של הפרשה (החוק גמיש והפין חלקלק הוא), התסכול הקולקטיבי הצטבר והעמיק.
תם שלב ב'.
בסיומה של התוכנית, לא היה מוגזם לבקש קצת נחת. ילדים רכובים על אופניים ומטיילים ביערות, נשמעו כמו התחלה טובה. בפועל, היתה זו כתבה על הורים שדוחפים בכוח את ילדיהם לתחרותיות והישגיות במרוצי אופניים, שזכתה לקונטרה מכיוונה של קבוצת רכיבה לנוער, שעל דגלה חרותים הכיף וההנאה. הילדים המדוושים עשו הכל כדי לרצות את סירי הלחץ שנקראים אבא ואמא, ונראו מבואסים קשות מהמקום השני והשלישי. הוצגו לנו אב שמונע מים מילדו המתחנן, ואם אחוזת טירוף שזועקת כל העת "קדימה ילד שלי! תן בראש!". בשלב הזה, חשבתי שהיא זאת שצריכה לקבל בראש, ורצוי שזו תהיה מנה הגונה של היגיון בריא. מה שאומר, שהתסכול העמוק הצטבר לסיר רותח של עצבים מבעבעים.
שלב ג' הסתיים בהצלחה, מחר נפרוק כולנו את העול.
אין עוררין בעניין יכולותיה המקצועיות של "עובדה". כל התחקירים בוצעו נאמנה, והתיימרו להציג נקודת מבט עיתונאית וחושפנית של הזבוב על הקיר. גם אם הצליחו, הרי כולנו יודעים היכן נוהגים זבובים לכלות את זמנם. ולמרות שבאותו פורום שהוזכר לעיל, נרשמו הצעות סיוע למאבטח שנפל בין הכיסאות המוסדיים, רוב התגובות נעו בין זעם לזעף, ובין שצף לקצף. הרבה גלים, אבל רק באמבטיה.
"עובדה". ערוץ 2. רביעי ב-21:00
הפטפטת המדינית הבלתי אחראית שמהדהדת בתקש...
