כל אחד צריך מישו לאהוב

כותרות הפתיחה של הסרט "לאהוב את מישו", הציגו תמונות ישנות בגווני כרום או שחור-לבן, המלוות בנעימה מוזיקלית עם טעם של פעם. התצלומים הזכירו לי את האלבומים המשפחתיים, שצולמו בארץ ישראל של שנות החמישים. לבושם של המצולמים חלוצי באופן מובהק, וכולל גרביים גבוהות, מכנסיים חונקי טבור וכובעי טמבל. הציונים הללו נלכדו בעדשה על-רקע ביצות שיש לייבש, קרקעות מעובדות למחצה, וסמטאות רעועות שמתחננות לשיפוץ. כאשר התחיל הסרט עצמו, נוכחתי לדעת שהתקופה נכונה, אך לא המיקום. מדובר בסרט צרפתי.

למעשה הוא מתרחש בשנים בהן פרצה מלחמת העצמאות של אלג'יריה, עד אז קולוניה צפון אפריקנית של צרפת. ברחובות גואה שנאת הזרים, וקשה להיות זר בפריז. במיוחד כאשר אשתך חולה מאוד, והשעות המטורפות בעבודה מאלצות אותך לשלוח את שני בנייך הקטנים למשפחות אומנות. וכך מוצאים את עצמם האחים עבדאל (מדי קרוואני) ומסעוד (סמי סג'יר) אצל משפחות מאמצות. בנקודה זו מתחיל הסרט להתמקד בקורותיו של מסעוד, שמזלו שפר עליו והועיד לו חיי כפר נוחים באזור ברי. אמו החדשה היא ג'יזל (נטלי ביי), אישה מבוגרת וחשוכת ילדים, שנשואה ליוצא צבא בשם ז'ורז' (ז'ראר דפרדייה). ג'יזל, החוששת מגזענות, משנה את מראהו החיצוני של הילד, ומחליפה את שמו למישל. העלילה עוקבת אחר השינויים שעוברים על מישו הצעיר, ועל הדמויות החדשות בחייו.

הבמאי תומאס ג'ילו, שנעזר בכתיבת התסריט גם בז'אן קוסמוס ומסעוד האטו, רקח עלילה בעלת רקע פוליטי צרפתי-מקומי. הנושאים הם גלובליים לכאורה, אך הלך הרוח טיפוסי לצרפת של אותן שנים. לאדם לא-צרפתי שאינו בקיא בגוליזם, קשה להבין כיצד יכול להיות ז'ורז' עיוור למוצאו של בנו המאומץ. כנראה שגם היוצרים חששו מאי-הבנות, משום שהמסרים החברתיים מוטחים באופן ישיר מדי אל פרצופו של הצופה, ברמה שאינה הולמת את העומק של שאר הרבדים בסרט. כמו מישו בעצמו, האנלוגיות נצבעות לבן על גבי שחור והמשל זועק מן המסך, בעוד הנושאים האחרים מועברים בנועם. מאידך, הסרט מגדיר עצמו גם כקומדיה, כך שמהזווית הזו הוא בהחלט רווי בסיטואציות היתוליות.

מי שסוגיות פוליטיות בעיקר מכבידות לו על העפעפיים, בוודאי ישמח לשמוע שהחלק הטוב ביותר בסרט הוא דווקא מערכות היחסים של שלוש הדמויות הראשיות. דפרדייה מגלם בחן ובמקצוענות אדם שתהילתו מאחוריו, והזקנה כבר נוקשת על דלתו. ואם במקרים רגילים אפו של השחקן מפגין מספיק נוכחות כדי להיכנס בעצמו לרשימת הקרדיטים, הרי שהפעם כל גופו נדמה גדול ומגושם להדהים. כדי להחיות את גבריותו, חש ז'ורז' צורך בהרפתקאות רומנטיות עם נערות צעירות, לעיתים בתשלום.

נטלי ביי מצליחה לעורר כל רגש שנדרש ממנה, וגם דמותה מרגישה צורך לטבול במעיין הנעורים. היא מפתחת חיבה כלפי ז'אק (מת'יו אמלריק), המורה של מישו, שמעניק לה את הספר "הזר", מאת אלבר קאמי שנולד באלג'יריה. כאשר הצופים פוגשים לראשונה את דמויות האב והאם, הרושם שנוצר שלילי לחלוטין. אך ככל שהעלילה צועדת הלאה, מתגלה אופיין האמיתי. ובזכות הופעה חמודה ובוטחת של סג'יר כמישו הקטן, הן גם עוברות תמורות מרחיקות לכת.

"לאהוב את מישו", חזק בדרמה הבין אישית וחלש בזו הפוליטית. למזלו, האחרונה משמשת רק כמצע להתרחשויות, ולכן לא גורעת מהיותו סרט מלבב, שמצטיין גם בצד הקומי. מבעד לעיניים ישראליות, בהחלט אפשר להתייחס ל"ערבושים" (כך הם מכונים בסרט) שנאבקים על אוטונומיה לשטחיהם הכבושים. אבל האהבה היא שנותנת את הטון, לא השנאה, וההוכחה לכך היא שבסופו של דבר, כולם צריכים מישו לאהוב. היתר, כבר יסתדר אחר-כך.