"תגיד", שאל אותי שותפי לארוחה, אותו אחד שהולך אתי ל-85 אחוז מסעודות הביקורת, ופעם היה איש חטוב שהפך לגוש שומן מהלך, "אתה חושב שזו המסעדה הכי טובה שהיינו בה עד היום?"
לא ידעתי איזו תשובה לתת לו. מצד אחד, אני לא אוהב את הניסוח הזה, שהרי הזיכרון של אנשים קצר, ולהגיד "הכי טוב בעולם" היא תשובה שמאפיינת את אבא שלי, שאומר את זה בערך על כל דבר בפרק זמן של עשר דקות. מצד שני, זו באמת הייתה ארוחה של הטופ שבטופ, כזו שהיה שווה לקרוע בשבילה את כביש 443 ולחזור הביתה לתל אביב כששנינו שתויים מבקבוק המרלו-קברנה-שיראז המשובח שפעפע בקרבנו, תוך שאנו מסכנים את חיינו בסוטול אכזרי. "אני לא יכול להגיד שהכי טובה, אבל בוא נסגור על אחת משלוש הטובות ביותר", השבתי בדיפלומטיות, שבעצם די משקפת את המציאות.
לכל עיר יש תרבות משלה ואבני יסוד שהיא מנכסת לעצמה. ובדיוק כמו שבתל אביב יש סמלים שונים, דולפין ים שבמדרחוב בירושלים היא אחד מאותם מקומות שספק גדול אם יש ירושלמי שלא מכיר. 40 שנה, ממש מאז איחוד העיר, קיימת מסעדת הדגים המשובחת הזו, המספקת את מיטב פירות הים, הדגים ותבשילי הבשר. אם האסוציאציה שמעוררת בכם ירושלים המסורתית היא של מטבחים כשרים, נסו לעמוד לרגע על העוצמה הכרוכה במקום שאינו כשר ועדיין מצליח במשך 40 שנה להיות אחד החזקים והמובילים ביותר בתחומו.
משפט עתיק באנגלית אומר ש"אין הזדמנות שנייה לרושם ראשוני" ובאמת, כבר מההתחלה הבנו שזו הולכת להיות חוויה. בתוך מבנה ירושלמי עתיק בן שתי קומות, מסותת היטב, נקי ונעים שוכנת לה מסעדה שמביאה אליה את כל העמים, כל העדות וכל הדתות. שמענו אנגלית, עברית, צרפתית וגם ערבית, וכל זאת בפרק זמן של כשעתיים. פתחנו בפוקצ'ת הבית המתובלת היטב (10 שקל), יחד עם הסלטים (החצילים מעולים) והמשכנו משם למנות שלשמן באמת באנו. אתם פשוט חייבים לעצמכם את שיפודי השרימפס (80 שקל), מנה שאני אישית מעולם לא נתקלתי בה - ללקק את האצבעות ולכרסם את השרימפ בתאווה. שותפי לקח את הקרפצ'יו לוקוס המצוין (42 שקל) ואז עברנו לעיקריות - דג הסולבה (80 שקל), מנה כמעט נטולת עצמות, מעודנת במידה הנכונה, וסטייק האנטריקוט ברוטב יין אדום (86 שקל). קינחנו בעוגת השוקולד החמה ובמנה המעניינת של גלידת פיסטוק המוגשת עם חציל (בהחלט משהו שלא תראו בכל מקום, מפתיע ושווה), וכל זאת כשאנו ממשיכים לצקת לתוך הכוס את היין המשובח עד לטיפה האחרונה.
לא חשבתי שיש איזושהי הגבלה לקיבולת שלי, אבל טעיתי. הגעתי לסוף, לקצה. למקום שממנו איך דרך חזרה ולא ניתן יותר לנשום וזה היה מצער, כי התפריט כולל עוד עשרות דברים טעימים וטובים שפשוט לא יכולנו לשאוב לקרבנו: חצאי מולים מוקפצים ומוקרמים (38 שקל), קלמארי מטוגן (78 שקל), פלטת פינוקים שכוללת שרימפס וסקאלופ, מולים ברוטב שום ושרימפס (94 שקל) ועוד מלא דברים טובים. בכלל, כשראיתי לאחר מעשה את פלטת הדגים המעורבת (80 שקל) - שלושה נתחי פילה על הגריל, נחמץ הלב והבנתי שפספסנו פה משהו, אבל היי - מה אנחנו יכולים לעשות, גם לנו יש גבולות.
כשסיימנו, עליתי למעלה, למרפסת. האלכוהול עשה את שלו ופתאום פנטזתי שאני נמצא שם, ב-1967, באותו רגע שהכריזו על פתיחתה של המסעדה במזרח העיר. כן, עד כדי כך זה הרגיש צלול. 21 שנים היא היתה שם, במזרח העיר, עד שהועברה למדרחוב. הקצתי מהחלום הרגעי, ירדתי למטה ולגמתי את טיפות היין האחרונות. לקוחה בעלת מבטא ערבי הגיעה לבעל המקום ואמרה לו באנגלית רהוטה: "שמענו על המסעדה הזו ועוד באמריקה ידענו שנאכל פה. יש לכם מוניטין חזקים מאוד בארה"ב". לא רק שם, לא רק שם.
ויושב לו ראש הנחש במינהרה אי-שם ברפי...
