שופט בית המשפט העליון (בדימ.), תאודור אור, מפנה אצבע מאשימה כלפי העיתונאי ד"ר רונן ברגמן (ידיעות אחרונות), וקובע כי גרסתם של העיתונאי ברגמן, ושל ראש אמ"ן לשעבר, אלוף (במיל.) אלי זעירא, "מעלה חשש כבד של תיאום עדויות". כמו-כן קובע אור, כי ברגמן חשף מקור מידע עיתונאי.
קביעות חמורות אלה המופנות כלפי ברגמן, ובמיוחד זו המעלה חשד לתיאום עדויות, מעלות למעשה חשד לעבירה פלילית מצד ברגמן וזעירא - הליך של בוררות הינו הליך שיפוטי לכל דבר ועניין. קביעות אלה נכתבו בפסק הבוררות שניתן ביום 23.03.07 על-ידי תאודור אור במשפט הדיבה שהגיש זעירא נגד אלוף (במיל.) צבי זמיר. אור פסק בתוקף תפקידו כבורר בתביעה שהגיש זעירא נגד זמיר.
למרות כל זאת, אמצעי התקשורת שעסקו בכך ופרסמו את פסק הדין, לא נתנו ביטוי, כדבעי, לקביעות החמורות כלפי ברגמן. ככל הנראה, הימנעות כלי התקשורת,
ובכלל זה עיתון הארץ (שנמנע מאזכור שמו של ברגמן בעניין תיאום העדויות), נובעת ממעמדו של ברגמן כאחד מבכירי העיתונאים בידיעות אחרונות.
בפסק הבורר, דחה אור התביעה על-סך מיליון ש"ח שזעירא הגיש נגד זמיר, קבע כי זעירא חשף זהותו של סוכן בכיר שהופעל על-ידי המוסד במצרים, ערב מלחמת יום הכיפורים, וכי חשיפת זהותו של הסוכן נעשתה לעיתונאים ולסופרים. אור דחה את עדותו של זעירא וקבע כי זו בלתי מהימנה. במקביל קיבל את עדותו של זמיר.
על-פי הצעת היועץ המשפטי לממשלה, התביעה שהוגשה לבית משפט השלום בתל אביב הועברה לבוררות בפני השופט אור, וזאת, בין היתר, בשל רגישות הפרשה גם בימים אלה. במהלך הדיונים יוצג זמיר על-ידי עורכי הדין ד"ר דורי קלגסבלד ומיכאל נאור. אלי זעירא יוצג על-ידי עורכי הדין מיבי מוזר ושירה בריק-חיימוביץ'. התביעה נדחתה כאמור. זעירא חוייב בתשלום הוצאות בסכום של 30,000 ש"ח, וכן בתשלום שכר הטירחה המלא לבורר.
בכתב התביעה טען זעירא, כי זמיר הוציא דיבתו רעה, כאשר אמר כי זעירא הוא שהדליף לעיתונאים ולסופרים את זהותו סוכן מודיעיני בכיר שהופעל על-ידי המוסד.
בפסק בורר המחזיק 36 עמודים קובע אור, כי הדברים שזמיר אמר על זעירא הינם אמת. אור נימק, כי לזעירא היה עניין לחשוף את זהות הסוכן כדי לנסות ולבסס את התיאוריה שלו שהסוכן היה סוכן כפול שעבד עבור מצרים, ובאמצעות תיאוריה זו להטיל חלק מהאחריות למחדלי יום הכיפורים על המוסד שגייס את הסוכן. כמו-כן קובע אור, כי זעירא גילה כבר בספרו משנת 1993 פרטים מסויימים על אודות אותו סוכן, וכי זעירא חשף פרטים נוספים גם לאחר מכן לעיתונאים ולסופרים, בהם רונן ברגמן וד"ר אפרים כהנא (בשנת 1999), העיתונאי האמריקני הווארד בלום (בשנת 2002), ובפני העיתונאי רמי טל.
בפסק הבורר קובע אור, כאמור, כי מעדויות ברגמן וזעירא עולה חשש לתיאום עדויות. "העובדה שהשניים - התובע ורונן - השתמשו באותה נוסחה לגבי הזכרון שלהם מאותה שיחה, דהיינו: שהתובע לא חרג בה מהאמור בספרו, מעלה חשש כבד של תאום עדויות".
בהמשך מטיל השופט אור ספק בגירסת ברגמן, שטען כי לא חשף בפני זמיר דברים ששמע מפיו של זעירא בעניין זהותו של אותו סוכן. השופט אור מציין, כי "לב המחלוקת בין הצדדים, בכל הנוגע לרונן, היא בשאלה אם רונן גילה את אוזנו של הנתבע על-כך שהתובע חשף בפניו את שמו של הסוכן. התובע ורונן התייחסו לשאלה זו וענו על השאלה האמורה בשלילה, התובע - בתצהירו - ורונן - בעדותו הראשית. נוכח התייחסות ישירה זו של השניים לנושא העיקרי שבמחלוקת, ספק רב בעיני אם טענתו של רונן לחיסיון עיתונאי ואי-נכונותו המוצהרת של התובע, מפי בא-כוחו, להסכים להסרת החיסיון, היו מוצדקים".
בהמשך פסק הבורר קובע השופט אור, למעשה, כי העיתונאי ברגמן חשף מקור עיתונאי - הוא זעירא, בפני זמיר, וגילה לו את זהות הסוכן, וזאת לאחר ששמע את הדברים מפיו של זעירא במסגרת מידע עיתונאי שהועבר אליו.
"בעדותו בפני השתדל רונן עד מאוד להגן על החיסיון לגבי דברים מסויימים ששמע מהתובע. הוא נהג בדרך שונה, בגלותו לנתבע, בשנת 1999, כי התובע גילה לו את זהות הסוכן" - כתב אור, והדגיש, כי למרות הסבריו של ברגמן. "שוכנעתי מעדות זמיר, כי רונן אמר לו כי זעירא גילה לו את זהותו של הסוכן", כתב אור. ובמילים פשוטות: השופט אור קובע, למעשה, כי ברגמן הפר אמונים כלפי מקור מידע עיתונאי.
