העם רוצה חדירה

העם רוצה חדירה. רוצה לדעת את הזווית, את העומק וגם, אם אפשר, איך זה הרגיש. אחרת, אי אפשר להסביר את האובססיביות שבה דנה ויס שאלה את מני מזוז לאורך הראיון ב"פגוש את העיתונות" האם היו יחסי מין בין הנשיא המתפטר לבין המתלוננות והאם, היתה או לא היתה, חדירה.

שתי טעויות גדולות עשה מזוז בימים האחרונים: הראשונה היתה עיסקת הטיעון עם הנשיא קצב. השניה היתה לתת ראיון "בלעדי" (כפי שהדגישה הכתובית לכל אורך השידור) לאמנון אברמוביץ, גיא פלג ודנה ויס. מעטות הפעמים שדמות בכירה כל כך מגיעה לראיון בשידור חי בטיימינג אפקטיבי כל כך, בדיוק שמדינה שלמה רוצה לראות את הדם. וכדי להדגיש את התזמון המושלם, הקדישו עורכי "פגוש את העיתונות" את הדקות האחרונות לפריצה לכיכר רבין, שם עמדה להתחיל ההפגנה נגד ההחלטה של מזוז עצמו.

לכאורה, ההחלטה להתראיין היתה נכונה. העליהום התקשורתי כל כך גדול, שרק מתבקש שמזוז יבוא בעצמו ויספק את התשובות. כל פוליטיקאי היה מייעץ לו בסיטואציה כזו לעשות אחד משניים: או לסתום את הפה ולתת לסערה לחלוף, או לצאת בהתקפה נגד המבקרים. אבל מזוז איננו פוליטיקאי, ועל כך הוא משלם את המחיר.

מזוז נכנס לזירה בלי "מסרים" שכתבו לו יועצי התקשורת, בלי שפה דמגוגית ומתלהמת, ועם כישורים רטוריים בינוניים ומטה. זה לא השאיר לו הרבה סיכוי. ויס, אברמוביץ ופלג קרעו אותו לגזרים, הכניסו אותו לפינות ללא מוצא ומצאו עוד ועוד סיבות להתנגח בו. מזוז נראה חלש, מבוהל, חסר ביטחון, בשעה שטיקים של עצבנות בוקעים מכל תו בפניו. למרות שניסה לדבר בשפה שתהיה נגישה לכלל הציבור, ההסברים שלו היו חסרי תועלת במציאות התקשורתית האגרסיבית של "פגוש את העיתונות".

החדשות של שמונה עם תמונות האלפים שהגיעו לכיכר וקראו להתפטרותו, הדגישו שמזוז קיבל אולי החלטה שגויה, אבל הכישלון האמיתי שלו היה בתחום התקשורתי. הוא לא השכיל להבין שהכותרת "עבריין מין סדרתי", שתודבק מעכשיו לקצב, לא מעניינת אף אחד. העם רוצה תיאורים פיזיים, פרטים אינטימיים וחושפניים, ואותם יהיה אפשר לקבל רק במשפט מתוקשר. את העם לא מעניינת אפשרות שלא תהיה הרשעה. הוא רוצה לדעת אם היתה חדירה.