שלושת סרטי הטבע שיצר מוטי קירשנבאום וששודרו בשבועות האחרונים בערוץ 10, הם אינם דבר מובן מאליו. מאז החל להגיש את "לונדון וקירשנבאום", קשה לזכור שהסבא החביב מתוכנית האקטואליה היומית היה מראשוני הדוקמנטריסטים במה שהפך להיות שמורת הטבע שנקראת כיום הערוץ הראשון.
לכן, כתיבת רשימה על על הסרטים שנוצרו במהלך טיולים שערך באפריקה יחד עם בני משפחתו בהכרח תעשה את מה שביקש קירשנבאום לתעד: רגעים אחרונים אך מלאי חיים מתוך עולם מופלא שהולך ונכחד. קירשנבאום, כמו גורילות ההרים אליהן העפיל בסרט ששודר אתמול, הוא חיה שכבר לא מן העולם הזה. התיעוד המרגש שלו את משפחת חיות הג'ונגל שכנראה ייעלמו מן הטבע בעשרים השנה הקרובות, הוא גם תיעוד שלו את עצמו: יצור טלוויזיוני מתקופה עתיקה, שהקולונליזציה הערוץ שתיימית גורמת להכחדתו האיטית.
אנחנו תופסים אותו בשעת פריים-טיים ממוצעת, בין שעשועון אחד לתוכנית ריאליטי אחרת, מקריין בטון שהיום נשמע כמעט פלגמטי, שמות של חיות מוזרות ואיזורים נידחים. בסגנון איטי ששזורות בתוכו ציטטות לרוב וגם הומור דק שההתיישנות עשתה לו טוב, הוא חושף לפנינו את הסקרנות הבלתי נגמרת שלו אל עולם החי ואל תרבויות שמקומן לרוב בספרי האנתרופולגיה.
וכך, דרך מעקב אחר האופן בו צדים בני שבט אפריקני את הדיק-דיק ועד לנתונים היבשים על מספר הליטרים להם זקוק הפיל כדי לשתות לרוויה, קירשנבאום יוצר סרט טבע שהוא גם קצת פארודיה על סרטי טבע. לא סתם הוא בחר לקרוא לסרט הראשון והמוצלח ביותר מבין השלושה "בכל זאת סרט טבע". ההסתמכות שלו על עצמו כמי שיכול להוביל את הצופים בסרט מהסוג הזה והנימה התמיד מודעת שלו, הפכו את ימי ראשון האחרונים לתענוג צרוף, שמעניק לצופים בו השכלה רחבה הרבה יותר מאשר מעניק להם "אחד נגד מאה".
אם בסרט הראשון עוד היה ברור שהטבע הוא זה שעומד במרכז הסרטים הללו, בפרק הסוגר כבר לא היה ספק שהמגיש ועולמו הפנימי העשיר הם אלו שמניעים את העלילה. ביד מיומנת תיעד קירשנבאום את העלמותו של הז'אנר הדוקומנטרי האיטי והסקרני, הצופה מהצד בעדינות על המתרחש, אבל נשען על יוצר בעל סגנון ואמירה אישיים. באמצעים פשוטים העביר קירשנבאום את הדרמה השקטה המתרחשת בעת שעולם שלם נכחד, בין אם זה קורה בעומק יערות אפריקה, או על המסך השטוח של הטלוויזיה הישראלית.
הערות על נצח יהודה ומינוי ראש אמ"ן, ולקח מאיר עיניים ממשה רבינו
