במסגרת שבת הזדהות עם שדרות, המאורגנת על-ידי אחת העמותות, התארחה בעיר המופגזת משפחה. בני המשפחה שוכנו בפנימיית הישיבה בעיר, בחדר אשר היה בו מקרר השייך לאחד מבחורי הישיבה. הבחור לא ידע שהכניסו אורחים לחדרו, ואילו האורחים חשבו לתומם שהרשות לשימוש בחדר כוללת גם את המקרר.
מששב הבחור לחדרו ביום ראשון, הוא גילה שהמקרר אינו עובד. טכנאי שבדק את התקלה מצא שהמדחס התקלקל. הוא החליט לפנות לבית הדין לממונות (גזית) בשדרות ולתבוע על הנזק שנגרם למקררו האהוב. התובע טען כי הוא רוצה השתתפות במחיר תיקון המקרר על-סך 1,000 שקלים, כאשר הוא מעלה אפשרות שאחד מילדי המשפחה עשה שימוש לא סביר במקרר, והשאיר אותו פתוח באופן שגרם לעבודה רציפה של המדחס. בכל מקרה, טען, לא נתתי רשות לשימוש במקרר הפרטי שלי, ולכן יש פה דין של "שואל שלא מדעת" החייב באונסים (דבר הנגרם שלא במתכוון).
נציג העמותה טען מצידו כי מדובר במקרר ישן ופשוט שהגיע זמנו "לשבוק חיים", והקלקול אירע ללא קשר לשימוש שנעשה בו במהלך השבת.
התובע פנה לעמותה בתביעה לפיצוי, והוברר לתובע שיש לו אפשרות לתבוע את המשפחה ישירות. אולם התובע נעתר לבקשת העמותה וויתר על זכות התביעה מהמשפחה, למרות שאולי היה יכול להשיג הודאה בעניין מהמשפחה על כך שהמקרר הושאר פתוח. העמותה הסבירה לתובע שהמשפחה באה בהתנדבות לעיר, ובמשך השבת נגרמה למשפחה אי נעימות, לכן לעמותה חשוב להשתיק את התביעה על-מנת לא ליצור אי נעימות נוספת. מנגד, העמותה קיבלה על עצמה לשלם במקום המשפחה אם בית הדין יחייב. כלולה בכך קבלה על עצמם שכל הטענות של העמותה הן רק בגדר ספק, שהרי הם לא פונים למשפחה, וממילא אין להם אפשרות לטעון טענה ודאית. כל זה היה כלול בכלל ההסכמה של העמותה לשלם במקום המשפחה.
בבירור שערך בית הדין נמצא שלגופו של עניין, הטענה ששימוש בלתי אחראי במקרר מצד המשפחה גרם נזק היא קלושה. "קשה להעלות על הדעת שהמקרר הושאר פתוח שעות ארוכות. אנו עוסקים במשפחה מהיישוב, יותר מסתבר שסיבת התקלה היא כפי שאמר הטכנאי - מדחס ישן שמתקלקל מאליו".
חיוב מדין גנב
ניסיון נוסף היה לחייב משום גניבה, אך לפי ההלכה חיוב גניבה קיים רק אם ישנו מעשה של הוצאה מרשות הבעלים, וכאן לא נעשה מעשה שכזה, משום שהשימוש במקרר היה בתוך חדר הפנימייה.
חיוב מדין שואל שלא מדעת
שואל שלא מדעת - גזלן הוא, קובעת ההלכה שמציגה דעה המחייבת את השואל גם מבלי שיעשה מעשה קניין. שואל מתחייב באחריות שמירה ברגע שהתחיל להשתמש בחפץ אף שהוא עדיין ברשות הבעלים. אם כך גם שואל שלא מדעת יתחייב כבר על-ידי השימוש, ומכאן שלמשפחה יש דין של שואל שלא מדעת החייב אף באונס, אף שאין הוצאה מבית הבעלים.
בית השין הביא בחשבון את הנסיבות, ולפיהן המשפחה חשבה בתום-לב שהיא משתמשת ברשות במקרר ולכן אין לה דין גזלן. כמו כן אמרו הדיינים כי אדם לא הופך לגזלן כאשר הוא חושב שיש לו רשות, ואין לו שום כוונת זדון להוציא את החפץ מיד הבעלים. בנוסף, ניתן לראות את גמר השימוש במקרר כמעשה החזרה של המקרר (הייתה עדות על כך שהמקרר היה תקין במשך השבת, לכן נחשב הדבר להחזרה למרות שלא הייתה מודעות של הבעלים. לאור זאת גרס בית הדין שאין לנתבע מעמד של גזלן, ולכן הוא פטור מאחריות על הנזק למקרר.
חיוב על השימוש במקרר
בית הדין דן בהמשך על תשלום דמי ההנאה מהמקרר. לרוב, גנב קונה את החפץ בקנייני גזילה ולכן הוא פטור מתשלום עבור השימוש בנכס הגנוב. לעומת זאת, אדם הנהנה מחפץ חבירו חייב לשלם לו. עלות ההנאה היא: ההפרש בין חדר באכסניה ללא מקרר, לחדר עם מקרר. מדובר בסכום של כ-20 שקלים. אולם לא כל הנאה מחייבת תשלום לפעמים כופין על מידת סדום כאשר "זה נהנה וזה לא חסר פטור", כלומר מחייבים אותך כאשר אינך מפסיד מכך לעשות מעשה מוסרי בסיסי.
השאלה שעמדה לפתח בית הדין היא האם ישנו חסרון כל שהוא למקרר. החיסרון שנמצא במקרר לאחר השימוש הוא לכלוך. בנוסף, נטען שבחפץ חשמלי כל שימוש הגורם להפעלת המנוע גורר בלאי למנוע, הפעלה מחודשת הנגרמת על-ידי פתיחת הדלת גורמת לתרמוסטט ולמנוע בלאי. דעת רוב הדיינים הייתה לפטור משום שלכלוך אינו הוצאה כספית ואינו בגוף החפץ, וכן הבלאי למנוע, אינו משמעותי.
בסופו של דבר, פטר בית הדין את העמותה בשם המשפחה מתשלום הנזק למדחס. גם לגבי האוכל שהיה במקרר והתקלקל אין אחריות לעמותה על כך, משום שהם לא גרמו את הקלקול במדחס.
