הבמאי היפני הוותיק
יוז'י יאמאדה (76), החל את דרכו הקולנועית בתחילת שנות ה-60. מאז הוא נודע בעיקר כיוצר של סדרת הסרטים הארוכה בהיסטוריה של הקולנוע - כ-50 קומדיות של "
טורה סאן". למה שנחשב לשיא ההכרה הבינלאומית בעבודתו הוא הגיע ב-2004, אז היה מועמד לפרס האוסקר לסרט הטוב ביותר בשפה זרה. המתמודד היה הסרט "
סמוראי הדמדומים", שלימים יוכר כפרק הראשון ב"טרילוגיה הסמוראית" של יאמאדה. אחריו הגיע "
הלהב הנסתר", וכעת נחתמת היצירה המשולשת עם סרטו החדש "אהבה וכבוד".
בניגוד לטרילוגיות מוצהרות שקשורות זו בזו, כדי לצפות בסרט הזה לא צריך להכיר את השניים שקדמו לוו. שלושת הסרטים אומנם מבוססים כולם על סיפורים קצרים של
שוהיי פוג'יסאווה, אבל דווקא מוטיבים נושאיים הם שמחברים ביניהם. לכל אחד מהם עלילה ודמויות משלו, וכולם עוסקים במשמעויות נושנות של תרבות יפן.
עלילת "אהבה וכבוד" מתרחשת ביפן הפיאודלית. סמוראי נמוך-דרג בשם שינוג'ו מימורה (
טקויה קימורה, "2046") עובד כטועם מאכלים בעבור הלורד המקומי. בבית ממתינים לו אשתו קאיו (
ריי דאן, בבכורה קולנועית), עמה הוא חולק את מחשבותיו הלעגניות, ומשרתו המזדקן טוקוהיי (
טאקשי ססאנו), בו הוא נוהג לרדות.
שינוג'ו מספר לזוגתו על הבוז שהוא רוחש לעבודתו ועל רצונו לפתוח דוג'ו, בו יוכל ללמד ילדים את אומנות הלחימה בחרב. אולם טועם המאכלים לוקח את עבודתו קצת יותר מדי ברצינות, כאשר הוא מורעל מארוחה שהיתה מיועדת לשליט. חייו של מימורה אומנם יוצאים מכלל סכנה לאחר כמה ימים, אך לעולם לא ישובו להיות כשהיו. ההרעלה הותירה אותו עיוור עד יום מותו, שמבחינתו יכול להגיע כבר מחר. הסמוראי יאלץ לבחור בין חיים שייסמכו מעתה על אהובתו, לבין נפילה על חרבו. הבחירה הופכת קשה כאשר קאיו מחליטה לעזור לבעלה להתפרנס ופונה אל הסמוראי רם המעלה שימאדה טויה (
מיטסוגורו באנדו).
ראשית, חשוב להבהיר כי למרות שהמוני לוחמים סמוראים מאכלסים את המסך, הרבה אקשן אין בסרט. יש קרב אחד רציני שהוא בהחלט סצינה לאספנים, אבל אין מדובר בסרט אלים במיוחד. הצלילים הדומיננטיים בו הם לא שקשוק חרבות, אלא משק כנפי ציפורים. הסביבה הפסטורלית בה הוא מתרחש עומדת בניגוד גמור לסופות עלילתיות שפוקדות את הסרט. ממש כמו הלך הרוח של הדמויות, המלאות בסתירות בין הפנים לחוץ. כיאה לאופי היפני, הן עצורות ונאמנות לקודים של נימוס, גם אם בנפשן משתוללות סערות. ואם כבר לזעום, אז רק בין כותלי הבית. שתי הדמויות הראשיות מתחילות בקצוות מנוגדים - הגחמנות ורוע המזג של שינוג'ו הם קונטרסט מושלם לאשתו הכנועה והצייתנית. בהמשך, ינועו במהופך לעבר הקיצוניות השניה, והרי הגעש הפנימיים יתפרצו.
למרות ריבוי משברים והתרחשויות, יש תחושה שהסרט מלא בחללים ריקים. כנהוג בקולנוע מן המזרח, שעתיים קולנועיות מכילות סיפור הנפרש על-פני חודשים. אורך הסרט דורש מצופיו אורך רוח, וגם נותן תחושה שהזמן במזרח חולף לאט יותר מאשר במערב.
"אהבה וכבוד" הוא סרט דרמה עם נגיעות רומנטיות, שיש להסתגל לאיטיותו. בנוסף, הוא מזכיר מעט את הסרטים האסיאתיים של העשורים הקודמים. אלה שבהם מיקום העלילה ביפן העתיקה היה למעשה סיפור כיסוי שנועד לשמש כמשל על יפן העכשווית. מדינה שמוכרת בזכות גאוותה כלפי המסורת שלה, אבל באחרונה גם ככזו שהמילים אהבה וכבוד פחות משמעותיות בה מפעם, אם להתבסס על אחוז הגירושין ההולך וגואה. הבמאי, שנמצא בחתך הכי מתגרש באוכלוסיה (60+), סיים את הטרילוגיה הסמוראית שלו עם מסר מהדהד לעמו. והצופה המערבי? הוא עלול להישאר אדיש לרמיזות.
השילוב האפרו-אמריקני-מוסלמי והאנטישמי מעמיק את אחיזתו והשתלטותו
