ביום 18.11.2007 קבע ביהמ"ש כי קיום המסמך המקורי הנו פרט מהותי לזכות המתווך לתבוע דמי תיווך ולא ניתן להיזקק לתביעת דמי תיווך ללא המסמך המקורי החתום על-ידי הנתבע - הלקוח. לשון סעיף 9 לחוק המתווכים במקרקעין ברורה היא וחד-משמעית, כותרת השוליים של הסעיף תומכת בברור בדרישה המהותית המקופלת בלשון הסעיף.
התובעת, הינה מתווכת במקרקעין ומפעילת עסק המכונה "תיווך 10" ביבנה. הנתבעים הם תושבי העיר יבנה אשר הזמינו, לטענת התובעת שירותי תיווך ממנה. מדובר בשתי הזמנות תיווך: ההזמנה הראשונה, מחודש מאי 2003, התייחסה למכירת זכויות הנתבעים בביתם הנמצא ברחוב הרדוף 42 יבנה. הזמנת התיווך השנייה התייחסה לרכישת זכויות ע"י הנתבעים בבית הממוקם ברחוב כוכבית 10 יבנה. הסכם הרכישה נחתם בחודש יוני 2003.
התביעה מושתתת על שני צילומים של טפסי הזמנות תיווך. בשני המקרים אין בידי התובעת מסמך מקורי חתום על-ידי הנתבעים או מי מהם. כשדרישת התובעת לקבלת דמי תיווך מהנתבעים לא נענתה, שלח ב"כ מכתב דרישה בנדון ביום 12.6.05. הנתבעים הכחישו את קבלתו. גם כשהמכתב לא נשא פרי, הוגשה ביום 01.11.05 התביעה הנוכחית, בסדר דין מהיר. הנתבעים הגישו כתב הגנה בו כפרו במחויבותם לתשלום דמי תיווך.
בין היתר, טענו הנתבעים כי זכרון הדברים לרכישת הזכויות בבית ברחוב כוכבית 10 זויף, היות ולדעתם הוספה בו שורה בכתב-יד, לעניין דמי התווך. בית המשפט ציין, כי טענה זו יכולה היתה להיות מוכחת על-ידם בקלות לו הציגו את ההסכם המקורי והיו מצביעים על העדר התוספת הזו. בפועל, הם לא עשו כן. התובעת העידה כי את המסמכים המקוריים מסרה לנתבעת, ושמרה בידה רק עותק מצולם.
סעיף 9 לחוק המתווכים במקרקעין תשנ"ו-1996 (להלן: "החוק") אשר כותרתו "דרישה להזמנה בכתב", הקובע בס"ק (א) כי "מתווך במקרקעין לא יהא זכאי לדמי תיווך, אלא אם כן חתם הלקוח על הזמנה בכתב לביצוע פעולת תיווך במקרקעין, שבה נכללו כל הפרטים שקבע שר המשפטים באישור ועדת חוקת חוק ומשפט של הכנסת".
ביהמ"ש קבע כי קיום המסמך המקורי הנו פרט מהותי לזכות המתווך לתבוע דמי תיווך ולא ניתן להזקק לתביעת דמי תיווך ללא המסמך המקורי החתום על-ידי הנתבע - הלקוח. לשון סעיף 9 ברורה וחד-משמעית, כותרת השוליים של הסעיף תומכת בברור בדרישה המהותית המובאת בלשון הסעיף.
השוואת לשון סעיף 9 לחוק עם לשון סעיף 8 לחוק המקרקעין תשכ"ט – 1969, (הדורש כידוע מסמך בכתב לקיומה של עסקת מקרקעין), מלמדת כי החלטיות סעיף 9 לחוק המתווכים רבה יותר מלשון סעיף 8 לחוק המקרקעין הקובע, כידוע, כי "התחייבות לעשות עסקה במקרקעין טעונה מסמך בכתב".
בנוסף, מביא בית המשפט את דברי ההסבר של הצעת החוק המשקפים את דאגת המחוקק לרצינות עסקת התיווך ולצורך "בקבלת חוק שיסדיר את העיסוק במקצוע התיווך במקרקעין ושיעניק את ההגנות המתאימות לרוכשים בכוח, [הצורך הזה] קיים גם ברמה העקרונית וגם כצו השעה".
ביהמ"ש קבע את ה"עקרוניות" בקיום מסמך בכתב המתייחס הן לעצם קיום המסמך והן לדרישת נוכחותו של המקור כבסיס להגשת תביעה לדמי תיווך. ללא המקור, נפתח פתח לטענות שונות, כמו טענת הזיוף, כשם שיש צורך בקיומו של המסמך המקורי כ"הגנה מתאימה לרוכשים בכוח" של זכויות במקרקעין.
בית המשפט מציין, כי גם אם היו מפעילים את דיני הראיות, הרי שאלו הם ברי-השפעה במקרה הנוכחי, והיו פועלים לחובת התובעת.
ראשית, חל כלל "הראיה הטובה ביותר" המחייב להגיש לביהמ"ש את המסמך המקורי ולא העתק ממנו.
שנית, היוצאים מן הכלל לכלל זה אינם רלוונטיים למקרה הנוכחי.
שלישית, בע"א 1046/90 נקבעו הנסיבות בהן רשאי צד לדיון להציג העתק של מסמך ולא את המקור: לאחר ששלח דרישה ליריבו, אצלו נמצא המקור (לדעתו), כדי שיציג את המקור בבית המשפט.
כך לא נעשה ע"י התובעת בתיק זה. זאת ועוד, התובעת לא הוכיחה כי עשתה כל אשר עלה בידה כדי להשיג את המקור של שני מסמכי הזמנת התיווך ולכן מסקנת ביהמ"ש שם, אינה רלוונטית לענייננו.
הערות על נצח יהודה ומינוי ראש אמ"ן, ולקח מאיר עיניים ממשה רבינו
