היום לפני 41 שנה, ב-10 בדצמבר 1966, מקבל הסופר ש"י עגנון את פרס נובל לספרות.
שמואל יוסף עגנון, המוכר בשם ש"י עגנון, נולד בבוצ'אץ' שבגליציה. הוא לא למד בבית ספר, ואת השכלתו קיבל מהוריו. כשהיה בן שמונה החל לכתוב בעברית וביידיש, והרבה לקרוא את יצירות סופרי דור ההשכלה.
את יצירתו הראשונה פרסם עגנון בגיל 15 - שיר ביידיש על המקובל יוסף דלה ריינה. שנה לאחר מכן, בגיל 16, פרסם את שירו הראשון בעברית. בשנים שלאחר מכן המשיך לפרסם שירים וסיפורים בעברית וביידיש בכתבי עת שיצאו לאור בגליציה.
בשנת 1907 עלה לארץ ישראל. יצירתו הראשונה שפורסמה בארץ היתה "עגונות", שראתה אור בבטאון "העומר" בשנת 1908. על יצירה זו חתם בשם העט "עגנון" (הנובע משם היצירה), שהפך לשמו הספרותי, ומשנת 1924 - לשם משפחתו הרשמי.
בשנת 1913 עזב את ישראל ועבר לגור בגרמניה, שם נשא לאשה את אסתר מרקס. בגרמניה פגש את איש העסקים שלמה זלמן שוקן, שהפך להיות המו"ל שלו ומאז יצאו לאור כל ספריו בהוצאת "שוקן", וסיפורים קצרים שלו התפרסמו דרך קבע בעיתון הארץ, שאף הוא בבעלות משפחת שוקן. בגרמניה כתב את הסיפורים "הנדח", "בנערינו ובזקנינו", "בדמי ימיה" ועוד, וכן עסק באיסוף סיפורי חסידים, יחד עם מרטין בובר.
בשנת 1924 חזר עגנון ארצה לצמיתות. הוא התגורר בשכונת תלפיות. לתקופת מה עזב את אורח החיים היהודי מסורתי, אך מששב אליו חזר להיות יהודי דתי.
סגנון כתיבתו של עגנון הושפע רבות מהמקורות היהודים: מקרא, משניות חז"ל, מדרשים, סיפורי עם ומעשיות. עגנון כתב סיפורים קצרים לצד רומנים עבי כרס. ב-1931 יצא לאור הרומן "הכנסת כלה", שהפך את עגנון לדמות מרכזית בספרות העברית. בשנת 1945 יצא לאור "תמול שלשום", רומן המתרחש בארץ ישראל של ראשית המאה ה-20.
עגנון זכה פעמיים בפרס ביאליק (בשנים 1934 ו-1950), ופעמיים בפרס ישראל (בשנים 1954 ו-1958).
בשנת 1966, כאמור, זכה בפרס נובל לספרות. לזכייה זו נלוותה אכזבה מסוימת משום שלאחר היוודע דבר הזכייה התברר שהיא משותפת לו ולמשוררת היהודייה נלי זק"ש.
מתוך נאומו בטקס קבלת הפרס:
"מתוך קטסטרופה היסטורית שהחֱריב טיטוס מלך רומי את ירושלים וגלה ישראל מארצו נולדתי אני באחת מערי הגולה. אבל בכל עת תמיד דומה הייתי עלי כמי שנולד בירושלים. בחלום, בחזון לילה, ראיתי את עצמי עומד עם אחי הלווים בבית המקדש כשאני שר עמהם שירי דוד מלך ישראל. נעימות שכאלה לא שמעה כל אוזן מיום שחרבה עירנו והלך עַמה בגולה. חושד אני את המלאכים הממונים על היכל השירה שמֲיִראַתם שאשיר בהקיץ מה ששרתי בחלום השכיחוני ביום מה ששרתי בלילה, שאם אחי בני עמי שומעים לא היו יכולים לעמוד בצערם מחמת אותה הטובה שאבדה לה. כדי לפייס אותי על שנטלו ממני לשיר בפה נתנו לי לעשות שירים בכתב".
ש"י עגנון נפטר בירושלים ב-17 בפברואר 1970, י"א באדר א' תש"ל. לאחר מותו המשיכה בתו, אמונה ירון, לעסוק בהוצאה לאור של כתבים מעזבונו, ומספר ספריו שפורסמו לאחר מותו עולה על מספר הספרים שפרסם בחייו.
בית עגנון עבר לרשות עיריית ירושלים, והוא פתוח למבקרים. הבית בן שתי קומות. קומת הכניסה שימשה למגורים, והקומה העליונה לחדר עבודה והספרייה של עגנון. בקומת הכניסה נשתמר חדר-האורחים והוא מלמד על הצניעות והפשטות שאפיינו את חיי המשפחה. שאר החדרים הפכו לאולם שבו מוצגים תערוכת צילומים ופריטים אחרים.
