הקיבוצניק מתקשה בגינוני נימוס

סקר פנימי, שנערך באחרונה בתנועה הקיבוצית, חושף בעליל את חולשתם וחסרונם של הקיבוצניקים בכל הקשור להתנהגות חברתית נאותה: מהסקר עולה שהם פשוט סובלים, באורח כרוני, מהעדר נימוסים אלמנטריים, המקובלים בחברה מתוקנת.

את הסקר ערך מכון "סקרים" בקרב אלפי חברי קיבוצים שונים, מן הצפון עד הדרום. עולה ממנו כי לכאורה תנאי החיים בקיבוצים היו צריכים להיות נוחים ואידיאליים לפיתוח יחסי-אנוש מסוגננים, בהתחשב בכך שהמדובר בחיי-צוותא, ללא לחצים כלכליים ואישיים. בתנאים אלה - קובע הסקר - רעיון ה"יחדיו" היה אמור להיות עמוד השידרה של עיקרון החיים המשותפים. אלא שלמרבה הצער מתברר, שאין חברי הקיבוץ מחשיבים את ערכם התכליתי הרב של יחסי האנוש המסוגננים כחלק אינטגרלי של החינוך הקיבוצי.

כתוצאה מכך, רבים מדי הם אלה שאינם יודעים לתת ביטוי חיצוני לכבוד, להערכה ולדרך-ארץ, ולמרבה הצער גם יוצרים רושם של כפויי-טובה, אף שאינם כאלה בפנימיותם.

סנוביזם קיבוצי

הסקר קובע כי לא זו בלבד שרבים מחברי הקיבוצים אינם נוהגים לברך לשלום, אלא שהברכה ממש מכבידה עליהם(!). ישנם, כמובן, גם כאלה שמברכים יפה ומסבירי-פנים בלי אילוצים, אך הם אינם הייצוג האופייני. רבים אינם יודעים לפנות יפה, כי מילת ה"בבקשה" פשוט אינה שגורה בפיהם, ואילו מילת ה"סליחה" נחשבת אצלם מילה משפילה, שהשימוש בה הוא מעין פחיתות-כבוד.

הסקר חושף כי רבים מדי הם הקיבוצניקים שלא יודעים להציג את עצמם בפני אנשים זרים, ואף אינם יודעים להציג מישהו בפני אחרים. הג'נטלמניות נחשבת בעיני רבים מהם למעין "סנוביזם מעושה", והם אפילו מתגנדרים ב"טבעיות" בהתנהגותם, ולא מהססים להכריז שהם בעצם מנומסים, כשזה בא להם, ובאופן שזה אכן בא - הם פשוט "מצפצפים" על תדמיתם.

כדוגמה אופיינית לחוסר הנימוס של בן הקיבוץ, מציין הסקר את בן המשק כחייל-טרמפיסט, הפותח את דלת המכונית, נכנס אליה עם מיטלטליו ללא אמירת שלום וללא תודה. כששואל אותו הנהג לאן, בעצם, מועדות פניו - הוא נוהג לסנן מבין שפתיו: "לא משנה. העיקר לנסוע קדימה כמה שיותר".

מקרה אופייני אחר: תלמידי הקיבוצים נכנסים בבוקר לכיתה, לשיעור הראשון, מבלי לברך את המורה הניצב לפניהם. ללא כל הקדמה, הם שואלים אותו שאלות "ישר לעניין". אלא שאליה וקוץ בה: גם המורה-הקיבוצניק נוהג להיכנס לכיתה מבלי לברך את תלמידיו.

ה"קצפת"

בחדר האוכל התמונה אינה ורודה יותר. רבים הם חברי הקיבוץ, שלאחר שהתיישבו במקומם, הם מייד מרכזים סביבם את המנות הכלליות, ממששים לחמניות רבות ובוררים איזו מהן לקחת לעצמם, מסירים את הקצפת ממנת הקינוח, ומושיטים ידיים ארוכות כדי למזוג לעצמם משקה, בטענה ש"פשוט לא אוהבים לבקש" מהמוזג התורן.

בשעת האכילה הם מבקרים את התבשיל במילים, שבכוחן לקלקל את תיאבונם של אלה הנהנים ממנו, נועצים עיניים בצלחת של השכן, מלקקים את הסכינים, ומעירים הערות שאינן יפות לשעת האוכל.

מסקנת הסקר: כדי לתקן את המעוות נקראים הקיבוצניקים לחנך את ילדיהם להתנהגות הולמת, עוד משחר-ילדותם, ולקיים בבתי-הספר הקיבוציים שיחות מיוחדות על נושאים של התנהגות נאותה.