שופטת בית משפט השלום בתל אביב, רחל גרינברג, החליטה להטיל על ירון לביץ, בן 44, סוחר אמנות ומארגן תערוכות, 180 שעות שירות לתועלת הציבור, בלא להרשיעו בפלילים, לאחר שהועמד לדין על ניסיון לקבל ציורי שמן גנובים.
14 הציורים, ששווים נאמד ב-100,000 דולר, נגנבו לפני כחמש שנים בפריצה לביתו של אספן תמונות, דן אפרים, שהלך בינתיים לעולמו. אפרים הפיץ את דבר הפריצה והגניבה בין מכריו, ובהם לביץ, וביקש סיוע באיתור הציורים.
זמן קצר לאחר הגניבה, הודיע אדם ששמו אלי שושני ללביץ כי התמונות נמצאות בידי חבורת רוסים, הדורשים 25 אלף דולר תמורת החזרתן. לאחר שלביץ זיהה בתצלומים שהציג לו שושני כי מדובר בציורים השייכים לאפרים, טילפן לאפרים והעביר לו את ההודעה שקיבל משושני. אפרים התלונן במשטרה נגד לביץ ושושני.
לביץ ושושני הועמדו לדין באשמת ניסיון לקבלת נכסים שהושגו בפשע. הם הודו במיוחס להם בכתב אישום מתוקן ובמסגרת הסכמות עם התביעה. שושני הורשע ונדון לקנס ומאסר על תנאי. לביץ ביקש שלא להרשיעו. התביעה הודיעה כי היא דורשת הרשעה והטלת עונש דומה לזה שהושת על שושני.
לביץ טען, וטענתו התקבלה, כי לא הייתה אמורה לצמוח לו כל טובת הנאה כספית מהחזרת התמונות לבעליהן, וכי לא ביקש כל תמורה כספית בעד המידע שמסר לאפרים. לדבריו, פעל מתוך רצון לסייע לאפרים להחזיר לידיו את דברי האומנות שנגנבו ממנו כמקובל בקרב האנשים העוסקים בתחום. לדבריו, לא הפעיל שיקול דעת לגבי המשמעות החוקית של התנהלותו.
הוא ביקש שלא להרשיעו כדי למנוע את הכתמת שמו הטוב ופגיעה במעמדו המקצועי. הוא ציין כי אם יורשע, לא יוכל לקבל תעודת יושר כשיזדקק לה וימנע ממנו קבלת ויזה לארה"ב לצורך עבודה בתערוכות ומוזיאונים. כמו-כן הודגש בטיעוני ההגנה השיהוי הניכר בהגשת כתב האישום: העבירה בוצעה בינואר 2003 וכתב האישום הוגש בדצמבר 2006.
התביעה עמדה על בקשתה להרשעה, וטענה כי מדובר ב"נסיבות קרובות לסחיטה". אבל השופטת גרינברג קבעה כי נסיבותיו האישיות של לביץ ונסיבות העבירה מצדיקות אי הרשעה.
