רוצה גזר?"
ככה הכרתי את נמרוד: מקלף גזר על שפת אגם אטיטלאן בכפר סן-פדרו בגוואטמלה. הצעד הבא היה טיול לתוככי הכפר, במטרה למצוא את הזקנה שמכינה טמלה - מחית שעועית או תירס, שלפעמים מגיעה עם בשר, עטופה כמו מתנה בעלה בננה. ובאמת, הייתה זו אהבה קולינארית מביס ראשון. מאז צברנו קילומטרים רבים, ביחד ולחוד, בארץ ובחו"ל, בחיפוש אחר מנות ייחודיות ומקומות לא שגרתיים, כאשר יש רק חוק אחד - לא חוזרים לאותו מקום פעמיים, ולא משנה כמה טוב היה.
"בואי, הולכים ללוקאס, לא תאמיני איזה אנטרקוט עושים שם" ואני לא שואלת שאלות - מאיפה הוא יודע? פרה קטנה לחשה לו? - ויודעת שחבל להתווכח. נמרוד ואני הולכים על רחוב מאז"ה בתל אביב ואני מתכווצת במעיל ונזכרת שאת החורף אני אוהבת בעיקר מתוך הבית. ההתחלה מרגישה מבטיחה - אווירה נעימה וביתית, שולחנות עץ, רצפת פרקט ותאורה נכונה שמצליחה להפריד בין שולחנות הסועדים מבלי ליצור ניכור. מיכל המקסימה מוזגת יין רד פואטרי של יקב כרמי יוסף (129 שקל לבקבוק) ואני שמה לב שכבר אין צורך במעיל ושהידיים מחבקות את כוס היין, ונזכרת שאת החורף אני אוהבת גם מתוך מקומות כאלה.
התפריט, כיאה לביסטרו אמיתי, נשמר בקנאות כבר קרוב לשנתיים ומציע ארוחות בוקר בניחוח פריזאי (39-45 שקל), עסקיות צהריים משתלמות (39-100 שקל) וארוחות ערב מפנקות, עם מנות כמו מבחר אנטיפסטי, ריזוטו פטריות יער, ספריבס טלה וכמובן שאי אפשר בלי השניצל הוינאי. את התפריט היציב חיזקו לפני מספר חודשים באגף אנטרקוטים מיושנים על הגריל, שכבר הספיקו לצבור קהל קבוע ושלשמם התכנסנו.
אחרי שהתחממנו עם היין, הגיעו המנות הראשונות: קרפצ'יו בקר וקלמארי על הפלנצ'ה עם סלט קטניות, שמן זית ונגיעות יוגורט. הקרפצ'יו היה טעים והתהדר בגבינת מוצרלה ורוטב מתקתק שיצרו ניגוד מעניין של טעמים. הקלמארי היה פשוט מצוין שחבל להכביר במילים. תמיד אני קצת חוששת מקלמארי, אבל איכות חומרי הגלם הופכת את המנה הזו למנת חובה בלוקאס.
החשש ממאכלי הים לרוב מוביל אותי מבעוד מועד לבחור במנות בשר בארוחה במסעדה, אבל בכל פעם מחדש אני מוצאת עצמי נכנעת לתיאורים מפתים של מאכלי הים בתפריט. גם הפעם שמרתי על המסורת, מתעלמת מהמבטים של נמרוד ("אבל באנו לאכול בשר..."), והזמנתי ניוקי ממולא בסרטנים ברוטב פירות ים. המנה הייתה טובה, למרות שטעמו העדין של בשר הסרטנים נבלע קמעא ברוטב העשיר ועז הטעמים.
נמרוד חייך אליי מבעד לאנטרקוט 400 גרם, ואחרי הביס הראשון כבר ממש חשף שיניים והמהם מעונג. האנטרקוט מיושן ועשוי על הגריל בדיוק במידה הנכונה (והמדממת) ומעוטר בפלפל גרוס, לטוויסט קל של חריפות. אפשר ללוות את המנה בתוספות שונות, ואני הייתי מרוצה מהצ'יפס הפריך שגנבתי מהצד השני של השולחן.
הלוקאס המשיך עם הקו היציב גם בגזרת הקינוחים. עוד בשלב העיקריות, פזלתי לשולחן השכן בערגה עת קיבלו את קינוחים, כך שכל שנותר לי הוא לבקש ממיכל - "כמו שהם הזמינו". ומה הם הזמינו? סבלה גבינות ואפרסקים מקורמלים עם סורבה פירות אדומים (34 שקל), שהייתה קלילה ונעימה אחרי כל הבשר, וקולקציית שוקולד מרקיז (38 שקל) שמציעה מנת יתר של שוקולד ומאה גרם רגשות אשמה - עוגת נמסיס, מרקיז שוקולד, סורבה שוקולד, מרנג קקאו וקרם אנגלייז. לא מומלץ לבעלי מצפון.
אפרופו מצפון, בסוף הערב פלט לפתע נמרוד ש"נראה לי שלאנטרקוט הזה אנחנו דווקא כן חוזרים", ושבר במחי סטייק את החוק האיתן שלו. אם אנחנו רוצים לחזור לגוואטמלה אי פעם, אולי באמת כדאי להתחיל לחשוב על מונחים כמו Value for money.
התהיות בסוגיה זו עשויות לגלם משמעויות...
