בית המשפט המחוזי בתל אביב אישר (יום ב', 21.1.08) לדון בתביעה ייצוגית נגד שלושת הבנקים הגדולים - הפועלים, לאומי ודיסקונט - המתבססת על הטענה כי הם מתאמים ביניהם את שערי הריבית והעמלות בניגוד לחוק ומפעילים למעשה קרטל. זוהי פעם ראשונה שבית משפט ידון בשאלת קרטל הבנקים.

ההסדר הכובל הזיק

את התביעה הגישה חברת "שרנוע מכונות ממוחשבות". החברה טוענת כי ההסדר הכובל שמפעילים שלושת הבנקים, השולטים בשוק האשראי, גרם לה נזק כספי בגלל גביית ריביות בשיעורים מופרזים על האשראי שקיבלה מהם.

החברה תבעה משלושת הבנקים להחזיר לה את הפרשי הריבית והעמלות, אך גם ביקשה כי תביעתה תייצג את כל הלווים מהבנקים. שרנוע ביססה את תביעתה על עילת תביעה לפי חוק ההגבלים העסקיים.

השופט נסים ישעיה קבע בהחלטתו כי שרנוע הצליחה להצביע, לפחות לכאורה, על קיומו של הסדר כובל האסור על-פי החוק, לנוכח האחידות בשיעורי הריבית והעמלות שהבנקים גובים במשך שנים.

מהחלטת השופט ישעיה עולה כי היועץ המשפטי של הרשות להגבלים עסקיים, עו"ד בועז גולן, הודיע במאי 2007 לפרקליטי שרנוע, עורכי הדין אבירם ושכנר, כי הרשות מנהלת חקירה פלילית רחבת היקף, "הגדולה ביותר שניהלה הרשות מאז ומעולם בחשד לביצוע עבירות על-פי חוק ההגבלים העסקיים התשמ"ח-1988 בתעשיית הבנקאות". במכתב נאמר כי הרשות טרם מיצתה החקירה וטרם גיבשה מסקנות בשאלה אם הפר הבנקים את הוראות חוק ההגבלים העסקיים. עם זאת, ציין עו"ד גולן כי המחלקה המשפטית של הרשות בוחנת הבטים מסוימים של ממצאי החקירה שנאספו, לקראת גיבוש מסקנות בסוגייה זו, ובשאלה האם יש מקום לנקוט צעדי אכיפה פליליים או מנהליים נגד הבנקים, כדי לשרש את תופעות התאום והפרת הוראות החוק, אם הן קיימות.

זהות בשיעורי הריביות והעמלות

שרנוע אמרה בתביעתה כי פקעה סבלנותה בהמתנה לתוצאות החקירה, ולחוסר המעש, כטענתה, של המפקח על הבנקים ושל גופים רגולטוריים אחרים, ולכן החליטה להגיש את תביעתה שנועדה לדבריה: "לפרק את ההגבל העסקי ולחייב את הבנקים בצו בית משפט לקבוע שיעורי ריבית ועמלות בעו"ש שיהיו תחרותיים וכלכליים, תוך שימור רווח מתאים לבנקים וקביעת מחיר הוגן לציבור".

חוק הגבלים העסקיים מאפשר קיום הליכי אכיפה פרטיים, במקביל להליכי אכיפה ציבורית ולחקירה פלילית, ואף מעודד אותם ציבורית. לפיכך, הוא מתווה מסלול מקביל לאכיפה הציבורית, והיא הגשת תביעות כספיות נזיקיות פרטניות.

שרנוע ביססה את טענתה על כמה נתונים. ראשית, שיעורי ריבית הפריים שגבו או גובים שלושת הבנקים הגדולים זהים. כל אחד מהם גבה, או דרש, ריבית פריים בשיעור 1.5% מעל הריבית שגובה מהם בנק ישראל. שיעור זה מתעדכן מייד לאחר שבנק ישראל משנה את הריבית ובהתאם לשינוי.

גם שיעור הריבית המכונה "תוספת סיכון", בשיעור 3% נוספים מעל לריבית הבסיסית, זהה אצל כל שלושת הבנקים לאורך השנים.

זהות דומה בשיעורי הריבית, קיימת בתוספת הריבית המכונה "ריבית חריגה" (3.5% לשנה), ובאשר לעמלת הקצאת האשראי, שהיא למעשה ריבית מוסווית נוספת, שאף שיעורה אצל שלושת הבנקים זהה (1.5%).

אם לא די בזהות זו של שיעורי הריבית, גובים שלושת הבנקים עמלה נוספת בשיעור 150 שקל המכונה "דמי ניהול קבועים לרבעון", הזהה אף היא בשיעורה אצל כל שלושת הבנקים.

זהות זו בשיעורי הריבית והעמלות מצביעה על חוסר תחרותיות בין הבנקים ומביאה לייקור מחיר האשראי הבנקאי, היינו לשיעורי ריבית גבוהים, שהם גובים בעבור האשראי שהם מעניקים. מחיר זה מתבטא בפער המוגזם בין הריבית שהבנקים משלמים לבנק ישראל לבין הריבית שמשלמים להם הלקוחות.

הבנקים לא סתרו את אחידות הריבית

השופט ישעיה ציין בהחלטתו כי הבנקים לא סתרו בתגובתם לתביעה את הנתונים האלה. אומנם הם הציגו נתונים המעידים על העדר תאום, אבל עיון בנתוניהם מחזק את טענת שרנוע כי מדובר בשינויים מזעריים בלבד שנמשכו פרקי זמן קצרים בתקופה הרלוונטית לתביעה 2005-1998. אף בולטת התופעה שהבנקים שינו יחד את שיעורי הריבית, כאשר הבנק הראשון המבצע את השינוי "גורר" אחריו את הבנקים האחרים.

השופט ישעיה כתב בהחלטתו כי תחרותיות בין עוסקים בענף כלכלי מסחרי מביאה, בדרך כלל, להורדת מחירי המוצרים או השירותים, או לפחות לאי העלאתם. ואילו כאן עולה תמונה שונה. מתברר, למשל, שהשינויים בשיעורי "דמי הניהול הקבועים לרבעון" הביאו תמיד (למעט מקרה אחד) להעלאת העמלה בשיעורים דומים אם לא זהים, בכל שלושת הבנקים.

השופט ישעיה קבע כי שרנוע הצליחה להצביע, לפחות לכאורה, על קיומו של הסדר כובל האסור על-פי החוק.

"האחידות בשיעורי הריבית והעמלות שנגבו, או נדרשו והוצעו, מצביעה לדעתי, לכאורה לפחות, על קיומו של הסדר כובל ועל הגבלה, או כבילה עצמית מתואמת ואסורה של הבנקים "באופן העלול למנוע או להפחית את התחרות בעסקים, בינו לבין הצדדים האחרים להסדר, או חלק מהם, או בינו ובין אדם שאינו צד להסדר", כתב השופט.

לכאורה הסדר כובל אסור

עוד כתב: "לא יעלה על הדעת להניח, בשלב לכאורי זה, כי שיעורי הריבית האחידים והשינויים הזהים, או הכמעט זהים, שהנהיגו שלושת הבנקים במשך השנים בכל מרכיבי הריבית על האשראי, אינם תולדה של "תאום מחירים", או הסדרים כובלים, בין מפורשים ובין משתמעים".

"סבור אני כי שיעורי הריבית הזהים, שפרסמו שלושת הבנקים (כנראה גם בנקים אחרים), מפעם לפעם (בד"כ עם שינוי ריבית הפריים ע"י בנק ישראל), יש בהם כדי "להפחית", אם לא למנוע כליל, את התחרות ביניהם, אף אם חלק מהלווים שילמו, בפועל, ריבית בשיעורים נמוכים יותר. עצם דרישת שיעורי ריבית זהים, אף אם מדובר בשיעורי ריבית מרביים בלבד, הינה מבחינת "הגבלה" שהטילו על עצמם הבנקים, "באופן העלול למנוע, או להפחית, את התחרות בעסקים" ועל כן יש לראות בה (לכאורה) משום הסדר כובל אסור", כתב השופט.

השופט ציין, כי "כדי להוכיח קיומו של הסדר כובל, אשר באופיו ובמהותו הוא בלתי חוקי ומושא לעבירה פלילית ועוולה אזרחית, אין צורך להציג מסמכים או הסכמים כתובים ואף לא קיומם של הסכמים בעל פה, המצביעים על הגבלות או כבילות אסורות שנטלו על עצמם המתחרים. די להראות כי הסדר כזה (ולאו דווקא הסכם) מתקיים בפועל".

התביעה לא תפגע ביציבות הבנקים

השופט ציין כי "היקפה הכספי של התביעה חסר תקדים בשיעורו. על-פי הערכת שרנוע מדובר בכ-10 מיליארד שקל.

השופט דחה את הטענה כי תביעה כזאת תפגע ביציבות הבנקים המשיבים ותגרום נזק חמור לציבור כתוצאה מכך. השופט כתב כי לנוכח רווחי העתק של הבנקים ושל שלושת הבנקים הגדולים בפרט, בשנים האחרונות, לא קיים חשש מעין זה. הבנקים צברו בשנים האחרונות רווחים של מיליארדי שקלים, כפי שעולה מפרסומים שלהם מדי רבעון, העולים בהיקפם ובשיעורם "עשרות מונים" משיעורה הכולל והמרבי של התובענה הייצוגית, אף אם תתקבל במלואה. על-פי נתונים שהציגה שרנוע, מסתכמים רווחי כל הבנקים 2005-2000, לאחר ניכויי מס והפרשות לחובות מסופקים, בכ-18 מיליארד שקל. אם מביאים בחשבון, בנוסף לכך, את היקף ההון העצמי של כל אחד מהם, יתברר כי אף אם יחויבו בהשבת כספים ללקוחותיהם בשיעורים המרביים הנתבעים, לא ייפגעו באופן שיסכן את יציבותם הפיננסית, או יפגע בציבור לקוחותיהם.

בהחלטתו לאשר תביעה ייצוגית נגד שלושת הבנקים, הורה השופט לצרף תובע מייצג אחר נגד בנק הפועלים. שני התובעים המייצגים ינהלו את התביעה בשם לקוחות הבנקים שנטלו מהם אשראי שקלי, הן הלקוחות "הפרטיים" והן "העסקיים" (בעלי חשבונות חח"ד) שחויבו בתשלום ריבית על כל מרכיביה (ריבית פריים, ריבית תוספת סיכון, ריבית על חריגה ממסגרת האשראי, עמלת הקצאת אשראי ודמי ניהול קבועים לרבעון), או על חלק מהם, בשיעורים המרביים הזהים שנדרשו ונקבעו על-ידם.

כל אחד משלושת הבנקים חויב לשלם לשרנוע הוצאות ושכר טירחת עורך דין בסך 60,000 שקל.