אני מכור לקפה. לא מסוגל להעביר יום בלי מספר מנות מהסם הזה, הממריץ, המעורר והחם. אני שותה אותו בבוקר, בצהריים (שלעיתים חד הם) ובלילה, בדרך לעבודה ובחזרה, ליד המחשב ובמרפסת של הבית. אני אוהב להכין אותו, לשתות אותו וקשה לי לדמיין את חיי בלעדיו. הדבר היחיד שאני לא מבין בעולם הקפה הוא טקס ה"לשבת" בבית קפה. אין לי חברות מחומצנות לרכל איתן, אני לא תולעת עיתונים או סופר/מוזיקאי/תסריטאי בהתהוות שבמקרה גם תפרן. אני נרקומן ואוהב את זה הארדקור - נכנסתי, שתיתי, הלכתי. מי צריך את כל הטקסים מסביב? הקופישופ היחיד שהצלחתי להעביר בו שעות, לא היה כאן. בעצם, גם לא היה בו קפה.
כשנתבקשתי להגיע לקפה פולה בראשון לציון, חשבתי על שותף לחוויה האנתרופולוגית. הבחירה הייתה די קלה - אחותי הקטנה, שורצת בתי הקפה החיפאית היא היחידה שתסכים לבוא איתי, כלומר, בלי לעבור בדרך במיון ולברר מה קרה לי. אספתי אותה בערב והדרמנו לראשון לציון. כשהגענו לקניון בן-גוריון, רשמתי את נקודת הזכות הראשונה למקום: יש חניה, והרבה. הצבעים אדום, כחול ולבן נעדרו מהנוף.
נכנסנו לפולה והובלנו אל שולחן במרפסת, בדרך הספקתי להיכנס בשני שולחנות תמימים עקב בהייה יסודית בוויטרינת הקינוחים, כמו גם בפורטרטים הענקיים של פולה בן-גוריון, שמתנוססים על הקירות. המרפסת מקורה ומוקפת חלונות ועצים, מוארת באור שנדלירים ונרות, מרוהטת בעץ כהה והעיקר, היא מחוממת. ערב גשום, רעש הטיפות על הגג, מוזיקת רוק שקטה, מוקפים צבעים חמים ותאורה רכה. אווירה רומנטית לעילא, בקיצור. הסתכלתי אל הצד השני של השולחן, מה אחותי עכשיו, מה?
מורן המלצרית עברה איתנו על התפריט במקצועיות, מצוידת בסבלנות מדהימה, שהופגנה במרץ לאור שאלותיה המעיקות של אחותי. לפתיחה, הזמנו מרק עדשים עם גולש (34 שקל) וברוסקטה מלנזנה (45 שקל), שנאפית במקום ומגיעה עם חצילים ופלפלים קלויים ברוטב עגבניות וגבינת מוצרלה. מורן דאגה להתריע בפנינו על גודל המנות, ובתגובה הצהרנו שתסיר דאגה מליבה, אנחנו רעבים, ורק נראים רזים. הזמנו בקבוק סן פלגרינו גדול (22 שקל) וכוס שרדונה סמיון (19 שקל). השתייה הגיעה, ומיד לאחריה המנות הראשונות. המרק הפעיל את בלוטות הטעם וחימם את הבטן עם תיבול עדין, טמפרטורה מושלמת ופיסות גולאש רכות ומנחמות. והברוסקטה? ובכן, זו לא מנה גדולה, זו מנה ענקית. מוצלחת למדי, אמנם, אבל אדירת מימדים. רוטב השום-שמיר שהוגש לצדה, אגב, היה מיותר יותר מתשלום אגרה לרשות השידור.
העיקריות הגיעו. קבב טלה על גבי פוקצ'ה ביתית עם טחינה מעט מרוכזת מדי (56 שקל), ולקטנה, לזניית ירקות ברוטב עגבניות (51 שקל). שוב, מנות ענקיות, עשירות וטעימות. כשסיימתי להכניע את הקבבים (חמישה נגד אחד, בכל זאת) הרמתי את מבטי וראיתי כיצד הלזניה מביסה את אחותי. הצעתי עזרה, ואחרי שני ביסים, גדולים, נותרתי גם אני חלל במערכה ונופפתי במפית לבנה, חפוי ראש. חבל, היא הייתה ממש טעימה.
קראנו למורן לייעוץ מקצועי וקביעת אסטרטגיה בבחירת הקינוח. התלבטותנו בין שתי מנות שנשמעו מבטיחות נקטעה בברוטאליות עם המלצתה על קינוח חדש בתפריט - פאי נוטלה (35 שקל), מצע בצק קראנצ'י ומעליו ריכוז שוקולד נוטלה א-ביסלה מחומם, שנשאר מוצק עד לשניה שהוא נכנס לפה ומאותו רגע הופך לנוזל מתוק וחמים. הקינוח חוסל בצורה ממוקדת, צה"ל היה מתגאה. שתינו שתי כוסות קפה (13 שקל להפוך קטן) ויצאנו אל דרכנו, שבעים עד לשבוע הבא לפחות.
