מחקר חדש שהוצג (יום ה', 28.2.08) לראשונה באוניברסיטת בר-אילן חושף ממצאים קשים על פעילות הועדה למתן היתרי הזרמה במשרד להגנת הסביבה ועל הפגיעה הקשה במימי הים התיכון. המחקר הוצג בנוכחות השר להגנת הסביבה מר גדעון עזרא אשר הודיע כי הוא מתכוון להתייחס למסקנות ולביקורת שהושמעה.
מהנתונים החמורים עולה כי הוועדה, אשר תפקידה לאשר הזרמת חומרים מסוכנים למפעלים במקרים מיוחדים, מאשרת בפועל כ 90% מהבקשות המופנות אליה.
"בנוסף, נמצא כי מאז שנת 2000 חלה עליה חדה של 160% במספר היתרי הזיהום הניתנים על ידי הוועדה והם עומדים על 127 היתרים בשנת 2007 לעומת כ-50 בשנת 0200". מסביר עורך המחקר ד"ר אורן פרז, מהמחלקה למשפטים באוניברסיטת בר-אילן.
לדבריו, מרבית ההיתרים ניתנו למזהמים גדולים המזרימים מאות טונות של חומרים מסוכנים לים התיכון. "אם לוקחים בחשבון כי מרבית הזיהומים מוזרמים לים בין חדרה לאשדוד, אזור בו מתקיימת פעילות אינטנסיבית של פנאי ונופש מתגלה תמונה קשה". אומר פרז.
עוד עלה מן המחקר כי במרבית המקרים היתר הזיהום ניתן למספר שנים, ואף מחודש לתקופה נוספת ללא כל חובה מצד של בעל ההיתר לשפר את איכות השפכים במהלך תקופת ההיתר. וכך, למעשה, מקובעת רמת הזיהום של המפעלים.
"תוצאות המחקר מלמדות כי יש לשנות את המערכת המוסדית שבמסגרתה פועלת הועדה באופן כזה שיאפשר לה להתגבר בצורה טובה יותר על פערי המידע בינה לבין המפעלים ולאזן בצורה טובה יותר בין שיקולי סביבה, חברה וכלכלה" אומר פרז ומציע פתרונות אפשריים בהם חשיפת הפרוטוקולים של הוועדה והבקשות המקוריות של המפעלים לציבור, שיתוף הציבור וגורמים אקדמיים בפעילות הוועדה, והגדלת עלויות הגשת הבקשה"
המחקר, שבוצע גם על ידי ד"ר איתי פישהנדלר מהחוג לגיאוגרפיה - האוניברסיטה העברית, בשיתוף עו"ד אתי רוזנבלום, גל קוץ ושירן שבתאי מהקליניקה הסביבתית בפקולטה למשפטים בבר- אילן בחן גם את פעילות האכיפה בנושא זיהום הים על סמך ניתוח של פסקי הדין הרלבנטיים שניתנו בין השנים 1993-2007 (64 סה"כ).
המחקר מצא כי רוב התיקים אשר מגיעים להכרעת בימ"ש מסתיימים בהרשעה (89%), מרביתם במסגרת הסדרי טיעון. יחד עם זאת בהעדר נתונים ביחס לכמות העבירות שהתבצעו בשנים אלה אין להסיק מנתון זה על אפקטיביות מערכת האכיפה. באופן לא מפתיע רוב התיקים (54%) נדונו בבתי משפט השלום באזור מפרץ חיפה. ומשך הזמן הממוצע ממועד ביצוע העבירה ועד למתן גזר הדין הינו 3.5 שנים.
המחקר בחן עוד את הפרופיל של הנאשמים. נמצא כי 38% הן חברות גדולות, 38% רשויות מנהל (בעיקר עיריות) ו-24% חברות קטנות. השיעור הגבוה של עיריות בקרב הנאשמים מהווה אינדיקציה לכשל מנהלי חמור, שכן בידי הממשלה כלים נוספים - פרט למשפט הפלילי - שבאמצעותם היא יכולה לפקח על פעילותן של רשויות המנהל. לבסוף המחקר בחן גם את מדיניות הענישה ביחס לנושאי משרה. נמצא כי רק ב- 18% מהמקרים הוטל עונש על נושא משרה בחברה או רשות בגין העבירה שבוצעה, בנוסף על הקנס שנפסק כנגד הרשות הגוף, אך באף מקרה לא נפסק מאסר בפועל. "דפוס שיפוטי זה מעורר אף הוא ספקות קשים לגבי הצלחתה של מערכת האכיפה לייצר הרתעה ראויה כנגד עבירות של זיהום הים".
