נדחתה תביעת השב"כניקים

מדובר במקרה שבו המערערים הועסקו בשב"כ בתחום חקירת חשודים והפעלת סוכנים. בחודש דצמבר 1989, נערכה חקירה של מספר עצורים, ביניהם העציר חאלד שיח' עלי, שנחשד במעורבות בהכנת פיגועים. חקירת חאלד נערכה בחדר החקירות של הצוות העבודה אליו השתייכו המערערים ונוהלה על-ידי צוות אחר. בסופו של דבר, הנחקר נפטר בעקבות החקירה.

במהלך שנת 1991 הוקמה ועדת בדיקה בעניין מות הנחקר והודע למערערים, כי בעקבות ממצאי הוועדה הם יועברו מתפקידם כחוקרים לתפקיד של רכזי איסוף מידע. בסופו של דבר, שוחררו המערערים משירותם בחודש ינואר 1994. המערערים הגישו תביעה לבית הדין האזורי בחודש יוני 2002, התביעה כוונה בראש ובראשונה "לטהר את שמם של התובעים", וכן לקבוע כי פיטוריהם נעשו שלא כדין והם בטלים ולהורות על השבתם לעבודה. בית הדין האזורי דחה התביעה על הסף מחמת התיישנות.

בהחלטת בית הדין, נקבע כי האיזון בין זכות תובע למימוש זכויותיו לבין האינטרס של הנתבע לקביעת תקרת זמן למימוש זכויות אלה, מוצא ביטויו בהוראות חוק ההתיישנות.

עו"ד יהודה טוניק שייצג את המערערים ביקש להיבנות מהחריג הקבוע בסעיף 8 לחוק ההתיישנות, שעניינו התיישנות שלא מדעת. קיימים שני תנאים מצטברים לתחולת סעיף 8 לחוק ההתיישנות.

הראשון, כי העובדות המהוות את עילת התובענה נעלמו מהתובע. השני, שהדבר נבע מסיבות שלא היו תלויות בתובע ושגם בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן.

עיקר טיעוני המערערים הוא בכך, ש"נבחרו" לשלם את מחיר פטירת הנחקר, אף שלא נטלו חלק פעיל בחקירתו, תוך אפלייתם לרעה ביחס לעמיתיהם ולממונים עליהם. עילת תביעתם של המערערים מושתתת, על התרחשויות שהם היו עדים להם או לכל הפחות היו מצויות בידיעתם. אירוע החקירה, כמו גם הצעדים המשפטיים שננקטו נגד הגורמים המעורבים בו, היו ידועים למערערים בזמן התרחשותם.

במצב דברים זה, אין לומר כי נעלמו מעיני המערערים העובדות המהוות את עילת התביעה. לגבי מועד העלאת טענת ההתיישנות נקבע בפסק דין רוז'נסקי, על-ידי בית המשפט העליון, כי דרישת ה"הזדמנות הראשונה" נועדה למנוע הליכי סרק וקיום דיונים שלא לצורך בתביעות לגביהן יקבע בסופו של דבר כי התיישנו.

הפסיקה לא קבעה נוסחה גורפת לעניין החמצת ההזדמנות הראשונה, ונסיבות כל מקרה ומקרה נבחנות לגופן. במקרה שלפנינו, טענת ההתיישנות נטענה קודם שהחל הדיון בהליך ולפני שהמשיבה העלתה טענות כלשהן לגופה של תביעה. בנסיבות אלה, אין לומר כי המשיבה, מדינת ישראל, המיוצגת על-ידי עו"ד רחל שילנסקי, החמיצה את ההזדמנות הראשונה.

בית הדין קבע, כי עד שנת 2004, הנחה היועץ המשפטי לממשלה את פרקליטיו שלא לטעון טענת התיישנות בהליכים בהם המדינה צד להם, ללא שניתן לכך אישור מאת היועץ המשפטי לממשלה. אולם, אין בהנחיות פנימיות אלה כדי לאיין את זכויות המדינה כבעלת דין מכח חוק ההתיישנות. בית הדין קבע כי אין לראות חוסר תום לב בהעלאת טענת התיישנות על-ידי המדינה ובודאי שלא ניתן לומר כי העלאת הטענה נגועה בחוסר תום לב קיצוני.