תמיר צדוק, מורה לכלכלה ומינהל תבע את עיריית אילת בבית הדין האזורי בבאר-שבע בטענה שפוטר שלא כדין ומבלי שניתנה לו זכות השימוע. צדוק ביקש מבית הדין להצהיר שפיטוריו בטלים, להשיבו לעבודה ולשלם לו פיצוי בגובה המשכורת מיום הפסקת עבודתו ולחילופין פיצוי בסך של 251,296 שקל.
מכתב התביעה עלה שצדוק פוטר בתום שנת עבודתו הראשונה בבית הספר "רבין" וקיבל הזדמנות נוספת לאחר שפנה לארגון המורים באילת. בתום שנת עבודתו השנייה פוטר שוב ובהתערבות ארגון המורים והצהרתו שיעשה מאמץ להשתפר הוארכה תקופת הניסיון בשנה נוספת. בתום שנת עבודתו השלישית הוחלט שוב לפטרו ובהתערבות ארגון המורים הוחלט לבטל את הפיטורים ולשלבו בבית הספר "בגין". בכך קיבל צדוק שנת ניסיון רביעית.
אלא מה? שבתום שנת הלימודים הוחלט לפטרו וארגון המורים לא התנגד לכך הפעם. צדוק טען שהפיטורים ואי שיבוצו לעבודה בשנת הלימודים הבאה נעשו בניגוד לדין מאחר שהיה מורה קבוע ובעל ותק של 4 שנים. "בהוראות תקנון שירות עובדי הוראה, קיימת פרוצדורה שבה יש לנקוט כדי לפטר מורה קבוע, והכוללת העברת הדיון בפיטורים לוועדת פיקוח, בהתאם להודעת המפקח, הוצאת מכתב אזהרה על ידה והעברת מסקנותיה לדיון אל יו"ר הוועדה. כל אלו לא נעשו ונפל פגם בהליך פיטוריי". עוד נטען שההחלטה לפטרו התקבלה עקב צמצומים, בחוסר תום לב משווע. "העברתי לביה"ס 'בגין' בשנה הרביעית להעסקתי, נעשתה כמחווה למערכת ובעקבות פנייה אישית אלי ממנהלת בית הספר שאחליף מורה שהואשמה בהטרדה מינית".
בכתב ההגנה טענה העיריה שכבר בתחילת העסקתו נתגלו כשלים בתפקודו של צדוק והוא פוטר לאחר שתקופת הניסיון הוארכה לבקשתו ארבע פעמים. "הליך פיטוריו של התובע נעשה כדין והוא מעולם לא היה עובד קבוע. התובע היה מודע שהעסקתו היא לתקופת ניסיון מחמת בעיות של אי התאמה ובשל התלונות רבות שהצטברו נגדו".
לדבריה, נערך לצדוק שימוע כדין וניתנו לו מספר הזדמנויות להשמיע טענותיו. "לא נפל פגם בהחלטה לפטרו בשל אי התאמתו לתפקיד ובעיות בתחום המשמעת". העיריה הדגישה שהעילה לפיטוריו היתה התנהלות בלתי תקינה, שהתבטאה בהיעדרויות, התבטאויות בלתי הולמות כלפי תלמידיו, בעיות ביצירת תקשורת עם מנהלת בית הספר, המורים והתלמידים.
בפסק דין שניתן בשבוע שעבר חייבה השופטת יהודית גלטנר-הופמן, את עיריית אילת לשלם לצדוק 15,000 שקל בגין פגמים שנפלו בהליך פיטוריו וקבעה שנסיבות המקרה אינן מצדיקות החזרתו למקום העבודה. לדבריה, הימנעות ממתן זכות השימוע אינה מחייבת בהכרח ביטול הפיטורים והדבר תלוי בנסיבות העניין ואם נגרם עוול לעובד. כמו כן יש לבחון האם הפגם חמור והתגלו בדיון נתונים שאלמלא הופרה זכות השימוע היו משפיעים על החלטת הפיטורים.
"התובע סיים העסקתו בנתבעת מחמת תפקודו הלקוי ובגין תלונות שהועלו נגדו לאורך כל תקופת העסקתו. פיטוריו נעשו משיקולים ענייניים ומחמת אי התאמתו לתפקיד. לאורך כל תקופת העסקתו הצטברו נגדו תלונות בגין התנהגותו ויחסי האנוש בינו לבין מנהלת בית הספר ומוריו. גם במהלך שנת הלימודים הרביעית ולאחר שהועבר לבית ספר אחר עדיין המשיכו לזרום תלונות מאותו סוג ומין, בעיקר בנוגע לאופן התבטאויותיו כלפי מנהל בית הספר ותלמידיו ו איחוריו והיעדרויותיו משיעורים".
