מצמרר, מרגיז, מפחיד, "מוות בעזה"

הסרט הדוקומנטרי "מוות בעזה" שיצא לא מכבר בדי.וי.די. (הפצה "הד ארצי") הוא לא פחות ממצמרר. לא בגלל שבמאי הסרט, צלם העיתונות ג'יימס מילר, נורה על-ידי חייל ישראלי ומותו חותם את הסרט, לא בגלל שמדובר בסכסוך הישראלי פלשתיני מזווית אותה אנו רואים לעיתים נדירות, אלא מכיוון שמדובר בסרט שמדבר על חלחולו של המוות לנפשם של ילדים.

"מוות בעזה" הוא הרבה יותר מסרט על מותם של אנשים שנופלים קורבן לסכסוך עתיק יומין. זהו סרט על מוות כמושג, כיישות עצמאית שכובשת כל חלקה טובה בבן האדם, וככל שיישות הנוראית הזו תכבוש את אותו אדם בגיל צעיר יותר, כך נצחונו יהיה חזק יותר.

הסרט מתאר באופן מדוייק, אך כואב, את עולמם של הילדים בעזה, עולם, בו הילדות היא מושג אותו הם לא מכירים, עולם שבו המוות, אחרי שרצח בשיטטיות את נפשו של הילד, שרוצה לשחק בכדורגל ולצייר בטושים, עובר להרס היכולת שלו לחשוב בעצמו ובסופו של דבר, את היכולת להרגיש. באחת הסצינות היותר מזעזעות נראית ילדה בת 4, חמודה להפליא, שמצליחה להצחיק כל אדם שנמצא לידה (כולל הצופה בבית) עד שהיא פותחת את הפה וברצינות מבהילה מישירה מבט למצלמה ומתארת את עוולות הישראלים.

ג'יימס מילר, הצלם שבשנת 2003 נהרג מכדור של חייל ישראלי (עד היום לא יודעים מי לחץ על ההדק) עומד מאחורי הסרט הזה יחד עם שותפתו לעבודה סאירה שאה. הכוונה שלו היתה לתאר את חייהם של ילדים משני הצדדים, את הצד שלנו, הישראלי, הוא מעולם לא צילם.

גיבורי הסרט הם שלושה ילדים בגילאי 11 עד 14. נג'לה בת ה-14 שאיבדה שמונה קרובי משפחה (במהלך צילומי הסרט היא איבדה קרוב משפחה נוסף), מוחמד ואחמד, חברים בלב ובנפש, מעין דוד ויהונתן שכאלה, שעושים הכל ביחד, מבלים ביחד, משחקים כדורגל ביחד ו... מכינים רימון ביחד נגד החיילים הישראלים.

אחמד, בן 11, שמדבר ברהיטות וניכר כי הוא מאוד אינטיליגנט, מוצא את עצמו ככלי שרת בידי המיליציות הצבאיות ובשלב מסויים, בהתלהבות מזוייפת, הוא פורש את רצונו למות בתור שאהיד.

המליציות מצידן אומרות, "הוא ילד ואנחנו אוהבים אותו אבל אם הוא ימות, יש עוד הרבה כמותו". מוחמד, חברו, יושב בבית ומבכה את העובדה שאולי חברו יהפוך לשהיד וימות והוא, חס וחלילה, יישאר בחיים.

למרות שבתור ישראלי חייבים לציין שיש קטעים שבו ניכרת חד-צדדיות, הסרט, כפי שנאמר בהתחלה, לא עוסק ממש בסכסוך ולא מנסה להצדיק צד זה או אחר, אלא מספר את סיפורם של אלו שיעמדו מול המנהיגים שלנו בעוד 20, או 30 שנה. אלא שהיום שומעים את המשפטים "כשתהיו גדולים כבר לא תהיה מלחמה" ועל-פי הסרט, אלו, שבעוד 30 שנה יגידו, כנראה, לילדיהם, "ילדים, לצערנו אנחנו לא רואים סוף לעניין".

"מוות בעזה" הוא מסמך כואב, מרגיז ומצמרר ולו היה מדובר בסרט דוקומנטרי הייתי אומר שזהו אחד מסרטי האימה הטובים שנוצרו בשנים האחרונות.

פשוט חובה.