זכרונות פסחיים

גברת רעיה יחננוב, אשר עלתה ארצה בשנת תשל"ד מבוכרה, הסכימה לקחת אותנו למסע קצר בארץ מולדתה המרוחקת, אי שם ליד הרי הקווקז.

היכן גדלת?

"בעירה חטיצ'י, עיירה קטנה (במושגים של ברית המועצות, כמובן). הייתה שם קהילה יהודית מאוחדת של בערך מאתיים נפש. כולנו שמרנו מסורת ככל ידיעתנו, למרות השלטון הקומוניסטי אחזנו בעקשנות בכל המצוות וההלכות שידענו. בילדותי לא הכרתי מושג של חילוני בכלל. הכנסת אורחים הייתה לשם ולתהילה באזורנו, בזמן המלחמה ברחו לעברנו פליטים רבים שנמלטו מהנאצים מפולין וליטא ורוסיה הלבנה. אנחנו ארחנו אותם במסירות נפש. אני זוכרת איך היה חי בביתנו פליט מפולין, יהודי ערירי שנותר בודד ממשפחתו, הוא לא שב אחרי השואה לארצו אלא נותר לגור בביתנו שנים רבות, עד יום מותו.

נאלצנו ללמוד בבית הספר הרוסי - הקומוניסטי. אחיי למדו אחר-הצהריים ובימי ראשון בחיידר שפעל במחתרת, אך אנו הבנות ספגנו את החינוך היהודי אך ורק בבית. היינו משפחות ברוכות בנות עשרה ילדים ויותר. כולם גרו יחד עם החמות בבתים גדולים כמו ארמונות ממש. כולנו חיינו בפשטות יחסית למרות שהיינו ממש עשירים.

לא רק בפסח אלא בכל השנה היה עלינו להכין הכל בבית. היינו מחזיקים פרות כדי שיהיו לנו מוצרי חלב, אופים לחם, במרתף הכנו יין וכו'. בעצם לא הייתה אף חנות כשרה בעיירה".

איך התכוננתם לפסח?

"חודשים מראש התכוננו לפסח, היו קונים גרגרי חיטה וטוחנים אותם. אחר כך את המצות הכינו כל נשות השכונה בצוותא, כל יום בבית אחר, בצד היו עומדים גברים עם סטופר ובודקים שלא יחמיצו חלילה את המצות, את התנור הכשירו קודם עם גחלים לוחשות. הכל בשיא הדקדוק של ההלכה.

רצפת הבית הייתה מחופה בשטיחים, אותם היו הופכים ומנערים מאבק וחולות. אחר היינו מקרצפים אותם בחצר עם שביבי סבון והרבה מים. ולמרות הניקיון היו לנו שטיחים מיוחדים לפסח. לקראת החג סיידו את כל הקירות והחצר. עיקר הניקוי התמקד במטבח בהכשרת הכלים".

איך באמת הכשרתם כלים?

"לא היו לנו מספיק כלים נפרדים לפסח לכן שפשפנו את הסירים שהיו עוד מימי הסבתות שלנו, העשויים ממתכת המתפייחת במהירות ומשחירה לה כשולי הקדרה, פשוטו כמשמעו, בחולות - זה היה חומר ניקוי היחיד שלנו - זו הייתה עבודת פרך ממש, אחרי שהכלים הבהיקו היינו מכשירים אותם.

את הכבסים כיבסנו במכונת כביסה מיושנת שלא היתה סוחטת ושוטפת את הבגדים ומובן שלא מרתיחה אותם אלא רק מנענעת את הבגדים יחד עם חומר ניקוי. אחר כך היה עלינו להוציא את הבגדים ולשטוף אותם במים נקיים, דרך אגב במכונת כביסה היינו מגבנים גם את הגבינות מעשה בית שלנו".


איך היה ליל הסדר?

"כיוון שלא כל אב ידע להנחיל את המסורת לבניו, היינו מתכנסים יחד קבוצות קבוצות של שכנים,בכל קבוצה היו שני חכמי העדה, אנשים צדיקים ומקובלים שערכו את הסדר הקבוצתי הזה. ישבנו על הרצפה ללא כסאות והסדר היה על שולחנות נמוכים. מסמר הערב היו מצות מארץ ישראל.

היינו מקבלים אולי חבילה אחת של מצות מכונה לכל הקהילה, וכל אחד היה מקבל חתיכה קטנה, היו קוראים - 'לחיים-שנה הבאה בירושלים!' ואוכלים אותה, טעמה הערב של אותה מצה מארץ הנכספת זכור לי עד היום".

האם היו תלבושות מיוחדות?

"כן, יש לנו בגדים מיוחדים מבדים נוצצים רקומים בעבודת יד. לכולנו בגדים חדשים כדי לחוש בני מלכים.

כמו שמתחפשים בארץ בפורים כך היו מתחפשים אצלנו בליל הסדר. כדי להמחיש לצעירי הצאן את נס יציאת מצרים היו מתחפשים - ילדים ומבוגרים, אפילו האמהות, ליהודים שיצאו ממצרים, ומציגים ומספרים כביכול את חוויותיהם האישיות איך הם יצאו ממש ממצרים. כך הייתה אווירה מיוחדת מאוד. כך חגגנו יומים - שני לילות סדר. זו הייתה חוויה מיוחדת שחדרה לנו לנשמה".

האם הייתם חייבים ללכת לבית הספר?

בוודאי חוץ מיום ראשון היינו חייבים להתייצב כל יום בבית ספר , היה עלינו ללבוש תלבושת אחידה, אך ברגע שחזרנו הביתה החלפנו בגדים והתלבשנו חגיגית. הבנות כיסו את ראשן בצניעות.

בפסח אחד נחרתה בי חוויה עזה - נפגשתי לראשונה בחיי באמונות טפלות ואנטישמיות. בפסח נאלצנו כמו בשבתות ושאר החגים להגיע לבית הספר, כאשר כולם נכנסו לחדר אוכל לאכול - הוצאתי את המצה שלי והתכוננתי לאכול אותה, אחת הבנות נעצה בי עיניים חשדניות ושאלה אותי בסלידה: "תגידי, באמת שמים שם דם בתוך המצות?". הייתי בהלם, מעולם לא שמעתי כזה מין דבר".

את עלילות הדם והגולם מפראג הכרת רק בארץ?

"כן, אמרתי לה מה פתאום אני ראיתי איך מכינים את המצות בבית, ובכלל אסור לנו לאכול דם.

אמי הייתה שולחת לי מצות עטופות היטב לאחת המורות, הייתי מוסרת לה אותן בחשאי, בגלל עורה הבהיר כולם סברו שהיא רוסיה סלבית, היא לא גלתה לאף אחד שהיא ממוצא יהודי, כי אז היו מפטרים אותה מיד מהעבודה, כנראה אמא ידעה על יהדותה ודאגה שהגחלת של היהדות בלבה לא תכבה לחלוטין".

מה אכלתם בפסח?

"רק ממעשי ידינו, טחנו פלפל ותבלינים במו ידינו. אפילו מלח הכנו לבד, היינו קונים גוש מלח בצבע אדום, אותו היינו שורפים וטוחנים, לא השתמשנו כלל בסוכר, כדי להמתיק מאכלים השתמשנו רק בצימוקים ובתמרים. חוץ מאורז לא אכלנו שום קטניות. שלא נדבר על כך שלא הכנסנו קפה הביתה. חלבי לא אכלנו למרות שהיו לנו פרות ויכולנו להכין מוצרים חלבים כשרים למהדרין לפסח, מעניין באמת מדוע. עד היום ידוע לי על יש משפחות בוכריות שאינן אוכלות חלבי בפסח. גם אצלי בבית אין משתמשים לא באבקת מרק ולא בקפה ושאר מאכלים מתועשים בפסח".

איך חגגתם את צאת החג?

"היינו אוכלים מעין קצפת מובחרת וטעימה, נישולת שמה, לכבוד סיום החג. וכמו שהמרוקאים חוגגים מימונה, אצלנו היו מארסים את הבנות בחגיגה גדולה. אצלנו כמובן היו אך ורק שידוכים שאותם בחרו ההורים, אחרי הנשואין כולן כיסו את ראשן כדת וכדין! כאן בארץ לצערי המצב רחוק מאוד מלהשביע רצון בנושא.
ה' יעזור ובקרוב יבוא הגואל וישובו לב בנים על אבות".

גברת פ., ילידת פרס, אשר הגיעה ארצה עוד בימי השאה, לפני עליית חומיני לשלטון, מספרת על פרס שבה גדלה.

"פרס שבה גדלתי איננה דומה לאירן של היום - אז היה הכל אחרת - היא הייתה ארץ מתקדמת מאוד וידידותית ליהודים, טהרן הייתה עשירה ומודרנית. אם בילדותי עדיין גרנו בבתים חד קומתיים, הרי אחרי נישואי כבר כמעט לא היו כאלו מבנים מיושנים בעיר המתפתחת, היו שם ארמונות של עשירים ולידם בתים גבוהים חדשים, בתי חרושת מתקדמים ושאר סממנים של עיר מערבית. אנחנו היינו בני המעמד הבינוני, היו לנו 'רק' שתי קומות בבנין - קומה אחת למספרה שבבעלותי והשנייה למגורים".

איך הכנתם את הבית לפסח?

"אוי", נאנחת פ., "זו היתה עבודה רצינית, כבר אחרי פורים התחלנו בניקיון. הכנסנו את כל החמץ לחדר אחד, וקרצפנו את הכל בחומרי ניקוי סבוניים, באחד מהם אני ממשיכה להשתמש עד היום, קוראים לו באפט, הוא חומר מעולה.

בילדותי גרנו בבתים חד קומתיים וכמעט לכל אחד הייתה חצר פרטית ובה בריכת מים קטנה. את כל הרהיטים ושאר אבזרי הבית הוצאנו החוצה לחצר, אחד היה שופך מים מהבריכה והשני היה משפשף את הרהיט, כך שטפנו וקרצפנו אותם בסבון ובמים, אחר כך השארנו אותם ליבוש בשמש והכנסנו אותם פנימה. שלושה ימים קודם החג היינו שולחים את השטיחים שכיסו את הרצפה מקיר לקיר לניקוי יסודי".

איך היו מנקים שטיחים?

"בילדותי היו באים גויים ומקרצפים את השטיח ידנית בנהר, אך בהמשך כשפרס התקדמה בצעדי ענק לקראת מודרניזציה היו מכונות ענק לניקוי שטיחים. שוב היו מגיעים גויים - רק הם התעסקו בניקיון - לקחו שטיחים מלוכלכים והחזירו אותם מבריקים".

"אני זוכרת איך היינו אופים את המצות, מפורים היינו קונים את החיטה, טוחנים אותה, ובערב פסח כל הנשים המבוגרות שבמשפחה המורחבת היו מתאספות ומכינות את המצות בבית ואופות אותן על מעין טבון. הייתה יוצאת כמו פיתה עירקאית או לאפה דקה, עליה היינו מורחים קמח חומוס שאותו קלינו בעצמנו בביתנו, לתוספת טעם.

בשנים המאוחרות יותר קיבלנו מצות מכונה כשרות מארץ ישראל, ובהמשך, ממש לפני שעליתי ארצה, הגיעו ישראלים ולימדו אותנו כיצד לאפות מצות מכונה ובהן השתמשנו בחג".

מה אכלתם בפסח?

"בפסח הקפדנו מאוד מאוד על כשרות המאכלים, לא הכנסנו אף מוצר מבחוץ, ולא רק אנחנו, גם כאלו שלא כל כך הקפידו על הדת, כיון שהמחלבות באזורנו היו בבעלות גוית לא אכלנו בכלל מוצרי חלב כל ימי החג, התנזרנו מגבינה, חלב ויוגורט. אגוזים ושקדים היינו קונים בשקים וקולים בעצמנו בבית".

ומה עם סוכר?

"בכל השנה היינו משתמשים בקוביות סוכר אך בפסח לא השתמשנו בהם, היינו קונים סוכר רגיל, מכניסים לסיר עם מעט מים, קורטוב של מי שושנים ולפעמים גם הל ומרתיחים עד שהסוכר יסמיך. אחר כך שוטחים את העיסה הרותחת על מפה נקיה לפסח. לאחר שהסוכר התקרר והתגבש היינו חותכים אותו לחתיכות, מעין קוביות סוכר ביתיות.

זכור לי כי לא אכלנו שעועית, אפונה ושאר קטניות, חוץ מאורז ברור היטב שלוש פעמים וחומוס שאותו קלינו בבית.

את עלי התה קנינו ללא חשש כי ידענו מהיכן קוטפים אותם. לפני הפעם הראשונה שבה השתמשנו בעלי התה עירינו עליהם מים רותחים ושפכנו אותם כדי לנקות אותם מכל חשש של חמץ.

כל הכלים היו מיוחדים לפסח, אף כלי לא היה שייך לחמץ, הכל היה מיוחד לפסח. ליל הסדר התמשך עד לשעות מאוחרות וכולם מקטן ועד גדול השתתפו בו עד בסוף. לא היו לנו מנהגים מיוחדים לליל הסדר, ניהלנו אותו לפי הכתוב בהלכה".

איך הייתם מבלים בחול המועד?

"היינו חוגגים את חול המועד בביקורי קרובים. כל יום היו פותחים שולחן לאורחים בבית אחר. על השולחן היו ממתקים ועוגות מעשה בית. גם בארץ אנו ממשיכים במסורת היפה הזאת של הידוק הקשר המשפחתי, אך קשה לומר שבאותה עוצמה כמו שם.

את הפסח כמובן שמרנו שמונה ימים וביום התשיעי לא היו אוכלים חמץ ממש עד הערב, אז היינו חוגגים מעין מימונה".

הרבנית חווה רום, ילידת העיר העתיקה, משתפת אותנו בהווי הירושלמי המיוחד בימי הפסח.

תכניסי אותנו בבקשה לאוירה ירושלמית מפעם.

"ראשית יש לזכור כי באותם ימים לפני כשישים שנה לא היו לנו מים זורמים בברזים, לנו הייתה באר מים בחצר, המים בה לא היו מספיק נקיים לשתיה אך לניקיון הסתפקנו בהם, מים לשתיה שאבנו מבור של מים, מעין מעיין - בחצר החורבה. אמי שלמה לממונים על כך, הייתי הולכת כילדה קטנה בת שמונה ושואבת מים מחצר החורבה ונושאת את הדליים עד לביתנו, בדרך פעמים רבות צלמו אותי תיירים ואני כלל לא הבנתי ממה הם מתרגשים בכלל, כל כך הייתי רגילה ומנוסה בכך".

ומה היה בקטמון, לשם גליתם אחרי נפילת הרובע, הרי אין מדובר בבאר מרים המתגלגלת ונודדת יחד עם עם ישראל?

"בקטמון, בחצר החנות המחודשת שלנו ברחוב שואבי המים, הייתה באר מים בחצר, שם גם היו ברזים, שלא היו פעילים עקב פיצוצים בצנרת המים. רק אחרי הקמת המדינה זרמו לנו מים בברזים.

כמו כן האירו את הבתים בעששיות של נפט, רק ממש בסוף התקופה הזאת של מגורינו בעיר העתיקה התחברנו לחשמל - אני זוכרת שהחשמלאי עבד בפרך להכניס את חוט החשמל לתוך האבן הירושלמית כדי שלא יראו את החוט מבחוץ, כי לדעתה של אמי אנינת הטעם החוט היה ממש מכוער".

איך התכוננתם לפסח?

"העבודה היתה מפרכת מאוד, היה עלינו לקרצף ממש בידיים את הרצפות, הן לא היו מאריחים חלקים ומובן שלא מקרמיקה פרפקט, אותה מבריקים בצ'יק צ'ק, הרצפה שלנו היתה עשויה מאבן ירושלמית בעלת שקעים ובליטות - וכדי לקרצף אותה היה עלינו ממש לשכב על הרצפה ולשפשף אותה במברשת, רק שתדעי שאז לא היו בכלל מגבים ומברשות עם מקלות, זה רק ה'פטנט' של השנים האחרונות".

באמת? מעולם לא חלמתי שהמגב הנו המצאה חדשנית כזאת, תמהתי, מהיום נדע להעריך אותו יותר ולא נתלונן על כך שאין לנו קיטורן?

"כן, כן, בזמננו היינו עובדים ממש ברכינה על הרצפה, ראשית מקרצפים כל שקע ושקערורית ובין החריצים עם מברשת, הרבה מים וחומר ניקוי, אחר כך שוטפים הכל החוצה ושוב מתכופפים ומנגבים עם סמרטוטים (לא מטליות לניגוב רצפה של סנו סושי כמובן, אלא סמרטוטים העשויים מבלאי בגדים)".

ממש עבודת פרך - איך נשאר לכם גב?

"נשאר לנו גב גמיש ביותר - עובדה. אני מכירה אישה ירושלמית אחת מבוגרת, בת למעלה משמונים שנה, בלי עין הרע, שעדיין מנקה כך את ביתה, כפי שהתרגלה בילדותה".

אני מבינה שלא השתמשתם בפנטסטיק לניקוי כללי ובווקס להברקת רצפות. אילו חומרי ניקוי היו לכם אז?

"לא היו לנו חומרי ניקוי מיוחדים ומגוונים כמו היום, לכביסה הרתחנו שביבי סבון - הנמכרים עד היום בחנויות, לקרצוף כללי ולניקוי הרצפה השתמשנו בחומר הנקרא 'סודה לכביסה' - היינו קונים אותו במשקל, מכניסים לתוך דוד של מים, וכאשר המים רתחו הוא החל לפעול. החומר לא היה חריף או צורב, אפשר היה לנגוע בו ללא חשש כוויות. במקרים של כתמים עקשניים ביותר נעזרנו בסודה קאוסטית - חומצה קטלנית מסוכנת המפרקת שומנים, שממנה כיום מייצרים חומרים ממיסי שומנים למיניהם.

היה עלינו לפרק את הפתיליות של הנפט שבהן השתמשנו לבישול (כיריים של גז היו אז בירושלים חלום פז) כדי לנקות אותם, היה עלינו להכניס אותם בתוך פרימוס ענק שבו הרתחנו מים עם סודה לכביסה ולקרצף אותם עד אשר הפיח שנדבק בהם ירד.

לא היו משטחים גדולים לקרצוף, הייתה לנו דירה קטנה וצפופה, אך לנו הייתה חנות מצרכים - מכולת - היא הייתה מול החורבה, ברחוב היהודים בעיר העתיקה, לכן היה עלינו להקדים בהכנות, כדי שנספיק לנקות גם אותה. ניקוי החנות היה ממש סיפור בפני עצמו. היא הייתה פתוחה במשך חג הפסח, לכן היה עלינו לנקות אותה בקפדנות רבה מכל פרור של קמח, והכל ברגע האחרון, כי היא הייתה פעילה עד היום האחרון. לכן את הבית היינו מתחילים לנקות מוקדם ככל האפשר ומהר מאוד היינו אנו הילדים יוצאים לאכול בחצר".

זו הייתה חוויה, לא כך?

"בהחלט, הארוחות המשותפות בין כל ילדי הבניין הידקו מאוד את הקשר בינינו. כמובן באותם ימים לא הזמינו מגש של פיצה מהפיצריה הסמוכה וגם לא שלחו מתנדב תורן לעמוד בתור הדחוס בחנות הפלאפל ולקנות עשר מנות משביעות למשפחה, גם מיקרוגל למי שמתעקש להאכיל את ילדיו במאכלים מזינים עד לרגע האחרון, לא היה בנמצא".

אז מה כן?

אחרי שהכשירו את הפתיליות לפסח, ולא יכלו כבר לבשל עליהם ארוחת צהרים, היינו אוכלים את הארוחה המסורתית שלנו - בבוקר, בערב וגם בצהריים - פרוסת לחם מרוחה בשמן זית, פרוסת עגבניה ומעט פלפל בזוק עליה.
אחרי תום הקרצוף היו מסיידים את המטבח, החצר והמדרגות בצבע סיד לבן בוהק".

מה הייתם אוכלים בפסח?

"ובכן כמעט לא היו מאכלים כשרים לפסח, בדרך כלל הכול הכנו בבית, אך לנו הייתה חנות שממש גזלה את כל זמננו לכן קנינו יין ומצות, הורי אכלו מצות יד קנויות וכל הילדים אוכלים מצות מכונה רגילות, היינו מורחים על המצה חמאה או גבינה.

את הסוכר היינו קונים מסוחרים אשר הביאו אותו כמדומני מחו"ל. הוא היה מגיע אלינו 'ראש-סוכר', גוש אחד גדול, שאותו היינו חותכים בבית במכונת חיתוך ידנית לקוביות סוכר ובו משתמשים בפסח.

לא היו לנו מקררים, לכן אי אפשר היה להכין אוכל מראש ולמלא את המקפיאים בכל טוב - היה עלינו לבשל הכל ממש ביום האחרון - בדיוק בערב חג היה עלינו ללכת לשוחט שישחט את העופות ולקנות את הדגים, להכשיר את העוף ולטחון את הדגים במטחנה ידנית, הכל הכל ביום בדיקת חמץ או אפילו ביום שרפת חמץ.

אחרי הבישול היינו מכניסים את הסירים לתוך באר קרירה וכך האוכל נשאר בטריותו. במשך השנים כבר 'השתכללנו', קנינו קרח והנחנו אותו ב'פיילע', קערת נחושת, כך האוכל נשמר טוב יותר. בהמשך היה לנו ממש לוקסוס מיוחד מעין כמותו, ארגז קרח, כמו מקרר קטנטן של היום, הקרח היה נמס אט אט ומפשיר לתוך מגש גדול מתחת ואז היה צריך להכניס חדש, בכל מקרה האוכל היה מחזיק מעמד מקסימום יומיים. אחר כך היה עלינו לחזור בחול המועד על כל התהליך מחדש, שוב לגשת לשוחט וכו'. כל הזמן היה עלינו לעבוד נון- סטופ! לכן כמעט לא יצאנו לביקורי חול המועד, היינו יורדים לכותל כאשר התאפשר לנו הדבר, אך כבר מתחילת הפרעות של הערבים היה מסוכן לגשת לכותל".

איך היה הפסח האחרון ברובע?

"אני הייתי מתחילת תקופת המצור אצל אחותי הנשואה בירושלים החדשה, לאחר שהתגעגעתי נואשות להורי ולחברותי חזרתי לעיר העתיקה בשיירה האחרונה שהגיעה לרובע הנצור.

הרובע היה ממש שומם, בקושי נראו עוברים ושבים, אווירת פחד ואימת מלחמה השתלטה על המקום. כך התכוננו בלב כבד לחג החרות.

בליל הסדר ישבנו הורי ואני בודדים ליד השולחן, אחיותי הצעירות התארחו עדיין אצל אחותי הנשואה, לקראת הסוף נכנסו אלינו נשים בודדות, שבהן אמי הצדקנית הייתה תמיד תומכת.

הפחד ריחף באוויר. אמרנו "לשנה הבאה בירושלים הבנויה" בכזאת מין כוונה עצומה פי אלף מכל שנה אחרת".

את גברת מרים שושנה אין צורך להציג בפניכם - הרי הספקנו כבר להכירה בכתבה לפני פורים.

"פורט ליוטה היא עיר נמל ממש על מיצר ג'יברלטר, עיר הנמצאת על צומת דרכים אסטרטגי ומלאה תמיד באורחים, וזה מה שהיה חשוב אצל הורי, לארח כמה שיותר יהודים".

איך התכוננתם לפסח?

"אצלנו התחילו ישר אחרי פורים להרגיש את פ-ס-ח", מטעימה לי גברת מרים בכזו התלהבות שאני כמעט נוטשת את המקלדת לטובת המברשת. "היה לנו הרי יותר מבית אחד לנקות, לכן הסתערנו על המלאכה בזריזות. אמא ושתי העוזרות הערביות שלה קרצפו את כל הבית עם הרבה מים וסבון ניקוי, כל רהיט נקי הוכנס לחדר של פסח. לנו הילדים לא היה אישור כניסה לחדר המיוחס הזה. אבא נסע למרקש וקנה לנו שם בגדים חגיגיים חדשים ונעלים חדשות, הכל חידשנו לחג, לא היתה מציאות שיהיה גרב אחד ישן על רגלינו בחג, גם העוזרות הגויות קבלו בגדים חדשים ונקיים לחג. אבא גם קנה שם שק אגוזים, שק שקדים. הכל קנה בכמויות ענק.

למצות אבא קנה קמח שאותו טחנו לנו במיוחד, ואפה אותן במין מאפית מצות, תנור הדומה לטבון אותו היה צריך לנקות היטב וללבן באש כדי להכשירו לפסח. היו לנו כמויות של מצות, אמא שלחה לפאשה מצות וסיר מלא מטעמי חג, את הסיר כמובן השארנו אצלו במתנה.

את ה'אוהן'- עלי ומכתש מנחושת, שבו טחנו וריסקו מאכלים שונים, קרצפו היטב היטב בכל החריצים והחורים חודשים לפני פסח, יתר הכלים היו כולם חדשים לכבוד החג!

ממש לפני החג היו צובעים בסיד את כל הבית.

אבא שלי מחמיר גדול, שבוע לפני החג הוא הזיר עצמו מאכילת חמץ, היה אוכל רק מרק צח ושותה תה! אינני יודעת אם זו הייתה הנהגה אישית שלו או שהיו עוד מחמירים כמותו.

ביום האחרון יצאנו כולנו לים, אחרי שהיינו נקיים לחלוטין, נכנסנו לבית לבושים בבגדים חדשים, גם העובדות הגויות עברו קרצוף רציני".

איך חגגתם את ליל הסדר?

"אלו ימים יפים היו ימי הפסח, אי אפשר לשכוח אותם", נאנחת מרים בערגה, "ליל הסדר אצלנו היה ממש ערב מיוחד ביותר.
ראשית ערכנו שלחן מלא כל טוב והזמנו עשרות אורחים, רבנים ושד"רים מארץ ישראל, בזמן המלחמה התארחו אצלינו גם חיילים אמריקנים יהודים. הרב גד נבון בצעירותו, היה מלמד פרטי שבע שנים אצלנו. את אחי לימד תלמוד ואותי לימד עברית. כל אותן שנים הוא אכל על שולחננו והתארח אצלנו בליל הסדר.

כאשר חזרנו מבית הכנסת היינו נוטלים את המגש הענק שעליו כרפס, ביצה, חרוסת וכו'. יוצאים החוצה, הבנים לבושים בג'אלביות מקטן ועד גדול, בתהלוכה היינו הולכים אל השכנים ושרים להם במנגינה: ".. בבהילו (בבהלה) יצאנו ממצרים..." נכנסנו ותארנו להם את יציאת מצרים בשירה. כך הלכנו מבית לבית ושרנו ושימחנו את כולם. גם 'אליהו הנביא' (גבר מחופש) היה מגיע ודופק בדלת ומספר על הגאולה העתידה, עד שהתחלנו לאכול ראינו כבר את העיניים שלנו מאחור. כדי שלא נלטוש בינתיים עינים וידיים על המצות נתנו לנו שקיות מלאות אגוזים, שקדים ותמרים.

אחרי תום הסיבוב נכנסנו סוף סוף לערוך את ליל הסדר, בזכות הרבנים שישבו ואמרו דברי תורה רבים הסדר נמשך עד שתיים או שלוש בלילה.

אכלנו בשר כבש ודגים ענקיים ומשובחים בשם סאבאל, סבתא היתה טוחנת יחד עם העוזרת ירקות ובקר במרק, וכן הייתה מבשלת סיר מלא כבד ולב של פרה. אכלנו גם פשטידה מיוחדת, 'מחמאר' שמה - היא הייתה עשויה מעוף טחון עם מעט תפוחי אדמה, פטרוזיליה וביצים - התבלין היחיד שהשתמשנו בו היה תבלין יקר העולה כיום בערך מאתיים ש"ח לקילוגרם, לזעפרן יש צבע זהב וריח עז במיוחד, כבר ממרחק הרחנו את הניחוחות המאפינים אותו".

מי קיבל את האפיקומן?

"שוב הרווחנו בזכות האורחים, היו לנו הרבה אפיקומנים, אבא היה עוזר לילדים הכי קטנים לגנוב את האפיקומן ואחר כך מבטיח להם מתנות".

מה אכלתם בפסח?

"אבי היה 'האבא של החרדים', הוא לא היה אוכל אף מאכל מוכן מאחרים, אפילו בביקורי קרובים שערכנו בחול המועד הוא היה מביא עמו אוכל מהבית, הוא לא הכניס הביתה בפסח סוכר, קפה, קטניות, קמח מצה, היה שותה רק מים עם עלי נענע ולואיזה. ביצים אכלנו רק טריות טריות ביום הטלתן, עוגות הכנו משקדים ואגוזים שאותם טחנו במכתש והמתקנו את האוכל בתמרים. הממתק שלנו היה תמר ממולא בשקד".

איך ביליתם בחול המועד?

"חול המועד היה חופש אדיר. אבא לא פתח את החנויות שלו והיינו הולכים לים וקוראים שם פסוקים שאבי אמר לנו, חוץ מזה יצאנו גם לטיולים וביקורי משפחה בקזבלנקה וברבאט, אך רק בשמירה חזקה ביותר עלינו ובהקפדה מיוחדת על כל אחד מהילדים".

איך חגגתם את המימונה?

"רק יצא החג היינו מכינים פיתות ומופלטות, חלב, דבש חמאה, כל מיני הריבות ושאר מטעמים מתוקים המסמנים שנה טובה ומוצלחת - ויוצאים מבית לבית בשירה: "יאההלהה מימונה", טועמים בכל בית מהמטעמים ומברכים אחד את השני שיצליחו וירוויחו ויהיה מזל טוב וברכה בעסקים ושאר ברכות. הגברים והבנים לבשו ג'אלביות, הבנות לבשו בגדים חגיגיים כמו בגדים של חינה, והיה שמח עד חצות".

הרבנית ק' הגיעה כבר לגבורות וברוך ה' כוחה במותניה למסור שיעורים ולייעץ בעניני שלום בית ועוד, בין לבין היא נעתרה לבקשתי והפליגה יחד עמי למעלה משישים שנים אחורנית, אל שנות ילדותה בתימן הרחוקה.

ראשית נפתח בסקירה כללית - איך הייתה נראית בזמנך צנעא?

"צנעא היא עיר יפה יפה, בנויה בתים בעלי שלש קומות - לכל בית בדרך כלל יש חצר פנימית גדולה - חג'רה ומחסנים בקומת קרקע, המכילים כל טוב ה'".

איך הערבים התייחסו אליכם?
"בזמני, עד שעלינו לארץ הקודש בשנת 1943, היו החיים שלווים ורגועים, האימאם (המושל) שלנו אהב יהודים והזהיר את הערביים: "מי שיגע ביהודי במים - אני אגע בו בדם!" אחרי שעלינו ארצה שמעתי משכנים שלנו שהאספסוף הערבי הרג אותו בגלל שהגן על חיי היהודים, בכל אופן בזמני לא חששנו מהערבים כלל.

חיינו ברובע יהודי מובדל מערבים, סביבנו הייתה חומה בצורה ומגנה ובה שערים איתנים, בימי החגים שלנו ולהבדיל אלף אלפי הבדלות בימי החגאות שלהם היו שערי הרבעים סגורים, הם לא היו יורדים אלינו, ואנו לא היינו עולים אליהם (הם היו בהר - אנו בבקעה)".

כיצד התכוננתם לחג?

"ראשית הכנו את החיטים למצות, אנו גרנו בעיר הגדולה וכמובן לא היו לנו שדות חיטים משלנו, היו כאלו שיצאו לשדות רחוקים לקצור שם בדקדוק את החיטים למצה שמורה, והיו שקנו גרעיני חיטה מיהודים או מערבים. שומרים על הגרגירים היטב היטב מכל רטיבות וטוחנים בבית את החיטה בערך חודש לפני הפסח".

איך היו מכינים את הקמח?

"היה לנו מחסן מיוחד במרתף הבית שבו היו ריחיים של יד, עקרת הבית הייתה טוחנת את הקמח, העשירות המפונקות יותר היו משאירות את המלאכה למשרתת או לאישה שבאה במיוחד לטחון את הגרעינים ולעשותו קמח".

ומי היה אופה את המצות?

"מה השאלה?" תמהה בת שיחי על בורותי המופלגת, לרבנית ק. הדבר מובן מעליו - "ודאי שהנשים היו אופות את המצות - שלוש נשים היו אופות ביחד את המצות, אחת לשה, אחת מביאה לה את המים ואחת מניחה בתנור, כך שכל האפייה תעשה במהירות ובדקדוק.

המצות שלנו היו מצות רכות וטריות, הן נראו כמו פיתות דקות, לא שברנו את השיניים ואכלנו סחורה ישנה מחנוכה כמעט. הן היו טריות יום יום - גם בחול המועד אפינו יום יום מצות. אך בחול המועד הקמח כבר היה טחון והיה 'רק' ללוש את הבצק".

מתי התחלתם לנקות לפסח?

"מיד אחרי פורים פתחנו בהכנות לפסח, כיום", מצטחקת הרבנית, "אני כבר מנקה כעת לפסח (הראיון נכתב הרבה לפני פורים), אך אז פתחנו בהכנות רק אחרי פורים".

טוב, אז לא היו כל כך הרבה חפצים כמו פה, אני ממהרת להסביר את ההבדלים.

"ההפך", ממהרת בת שיחי לסתור את דברי, "שם היה לנו הרבה יותר מפה, גרנו כאמור בבית בן שלוש קומות, בקומות העליונות היו לנו שבעה חדרים ענקיים למגורים, בקומת הקרקע הראשונה היו מחסנים לכל מטרה: מחסן לשביבי עצים להסקה ולתנור האפיה והבישול, מחסן לגרעיני חיטה ושעורה. מחסן אכלוס לאגוזים ושקדים. מחסן לריחיים שבו טחנו קמח, מחסן לשמירת היין שבו היה מעין יקב ביתי, וחוץ מזה היו לנו שתי חצרות, אחת גדולה - גינת ירקות, ואחת קטנה יותר לגידול עופות, היה בה לול עבורם.

למשפחתנו היה גם בית כנסת פרטי הצמוד לביתנו, והכל נקינו והברקנו כמו שצריך בלי מריחות, בתימן ניקו נקי נקי. כל הקירות סוידו בלבן מבריק, גם הרצפה הייתה מסוידת בלבן, בתימן לא הכרנו את הבלטות הישראליות. לפני הסיוד קרצפנו אותה בעזרת מטאטא והרבה מים וחומר ניקוי".

באילו חומרי ניקוי השתמשתם לניקוי הבית לפסח?

"היה לנו חומר ניקוי רב תכליתי, שמו היה 'דיגדיגה', חומר אבקתי המזכיר גרגירי מלח בצבע לבן - בו ניקינו הכל - הוא היה גם אבקת הכביסה שלנו. את הריחיים היו צריכים לשפשף עם מברשת מיוחדת היטב היטב בחורים ובחריצים - זו הייתה עבודה רצינית".

לא היו לכם ריחיים מיוחדים לפסח?

"לא, רק מי שסבל מעודף כסף או מעודף מקום היו לו דברים מיוחדים לפסח. לפני החג הוצאנו את כל המזרונים (בתימן ישנו על מזרונים ללא מיטות) והכריות (המשמשות גם ככיסאות) נקינו אותם היטב והחלפנו את כל המצעים בחדשים לכבוד החג".

איך נראה שולחן הסדר שלכם?

"באמת מיוחד, עד היום אנו נוהגים כאן בארץ לערוך אותו כך כמו בתימן, ובאים לצלם אותו אנשים רבים. היינו קונים ארגזים מלאים של ירקות ופורסים על השולחן שכבה ראשונה של פרוסות צנון, עליה שכבת פטרוזיליה, עליה קערת - ליל הסדר עם כרפס, בשר צלי, ביצה ושאר מאכלים של ליל הסדר. השולחן כולו נראה צלחת גדולה, כי בתימן לא השתמשנו בצלחות. מסביב השולחן ישבנו על כריות (בארץ אנו יושבים על כסאות) בהסיבה, גם הנשים.

היינו מתאספים משפחות שלמות, שלושים - ארבעים איש, ומסבים ביחד סביב לשולחן, כולנו לבשנו בגדים חדשים ונאים וכובעים מעין כתרים לראשינו, כך נראינו ממש בני מלכים".