מרים והרצל ישראל תבעו את מדינת ישראל פרקליטות מחוז דרום, בבית משפט השלום בקריית גת, בסכום של 50 אלף שקל לאחר שצו עיכוב יציאה מן הארץ שהוצא נגדם לא בוטל.
מכתב התביעה עלה שהצו הוצא על-ידי בית המשפט לענייני משפחה באשדוד לאחר שהסכימו לערוב לבנם שנגדו היה תלוי ועומד צו עיכוב יציאה מן הארץ. עם שובו של הבן ארצה סברו התובעים שהצו נגדם יבוטל, אוטומטית, על-ידי המדינה. המציאות טפחה על פניהם. בשדה התעופה גילה הזוג שעליו לשוב על עקבותיו ולפנות לבית המשפט לענייני משפחה לביטול הצו. למחרת טס הזוג לחופשה לא לפני ששילם עבור טיסה "חדשה" 300 דולר.
בכתב התביעה הואשמה המדינה ברשלנות ומחדל ונאמר שעליה לשלם פיצוי בגין נזקי ממוני ולא ממוני שנגרם. 41,062 שקל בגין עוגמת נפש, 1,209 דולר עלות חופשה, 300 דולר עלות טיסה "חדשה", 250 שקל עלות יום עבודה של בנם שהסיעם לשדה התעופה וחזרה, 600 שקל לדלק ו-1,600 שקל עלות שכר עבודה של הזוג.
בכתב ההגנה טענה המדינה שלא התרשלה וביקשה לדחות את התביעה. לדבריה, לאחר שבנם של התובעים שב ארצה וביקש לבטל את צו עיכוב היציאה מן הארץ נגד הוריו, מזכירות בית המשפט לענייני משפחה, ביקשה שיעביר את צו עיכוב היציאה מן הארץ שהוצא נגדו, ושהוצאתו היוותה תנאי לביטול הצו נגד הוריו הערבים, למשטרת הגבולות, הוא סירב וביקש שהצו ישלח בדואר. "לפיכך התובע ידע שהצו נגדו לא בוטל ונהג ברשלנות כשהזמין כרטיסי טיסה". המדינה הדגישה, שלאור זאת צו עיכוב היציאה מן הארץ, שהוצא נגד הבן לא עודכן אצלה למעשה ולפיכך מזכירות בית המשפט לענייני משפחה לא דאגה לבטל את הצו נגד התובעים.
הצדדים הסכימו שפסק הדין יינתן על דרך הפשרה, בהתאם לסעיף 79 א' לחוק בתי המשפט ולאחר שיגישו סיכומים בכתב. בפסק דין שניתן בשבוע שעבר, בהעדר הצדדים, חייבה השופטת סבין כהן, את המדינה לשלם לתובעים 13,000 שקל בתוספת 2,000 שקל הוצאות.
"בין יתר שיקוליי בקביעת הסכום, לקחתי בחשבון את הוצאותיהם הממשיות מחד והעובדה שבסופו של דבר השתתפו בחלק מהטיול. כן לקחתי בחשבון, כי על אף שעל התובעים קיימת החובה שלא לעצום עיניים בידעם שהצו נגדם טרם בוטל בעת שהגיעו לבית המשפט, הרי שמנגד הנתבעת הסכימה, לגרסתה, לקחת על עצמה את הטיפול בביטול הצו לאחר שהתובע ביקש לעשות כן ולמרות האמור לעיל, בחלוף כעשרה חודשים מהמועד שבו היה עליה לבטלו - זה טרם בוטל. אין לשכוח בהקשר זה כי יציאתם של התובעים מן הארץ עוכבה מכוח ערבותם בלבד והם לא צד להליך שהתנהל בבית המשפט כך שציפייתם היתה כי מששב הבן ארצה פקעה ערבותם".
