'המוקטעה' של ציפורה לא תפונה

נמנע פינוי נפיץ מהעיר העתיקה בירושלים. בית משפט השלום דחה (יום א', 22.6.08) דרישה של וואקף נסייבה לפנות את דיירי חצר רייסין ברח' מעלה חלדיה בעיר העתיקה בירושלים. השופט אברהם טננבוים קבע כי מדובר "במעשה בית דין", שכן העניין נדון ונדחה כבר בשנת 1990. הוא שב וקבע כי מדובר ברכוש הדיירים המתגוררים בנכס.

מדובר בבניין שנרכש לפני 120 שנה על-ידי הרב מאיר וציפורה מייזל מוואקף נסייבה. כיום מתגוררות במקום שתי משפחות וכן מופעל אולם שמחות. וואקף נסייבה טען, באמצעות בא-כוחו עו"ד יגמור, כי יש לפנות את הדיירים מאחר שלא שילמו דמי חכירה. עוד טען כי הם מבצעים בנייה בנכס ללא אישור נאמן, תוך גרימת נזקים.

כאמור, בית משפט השלום בירושלים דחה את התביעה לסילוק הדיירים, יורשי ציפורה מייזל, וציין כי כבר בשנת 1990 קבעה השופטת דליה דורנר כי הנכס נרשם ב-1888 באופן חוקי כרכושה של צפורה מייזל בספר היוקלאמה [ספר המקרקעין העותומני, ר.א.] והוצא על-פי רישום זה "שטר זכות" על שמה של מייזל. בתקופת המנדט נרשמו חליפיה של מייזל ברישומי עירית ירושלים ולאחר 1967 הוחזר הנכס לחליפיה של מייזל מידי האפוטרופוס הכללי והם מתגוררים בנכס מאז. על-רקע הקביעה כי מדובר בנכס בבעלות חליפי מייזל הביע השופט תמיהה על טענות הוואקף בנוגע לדמי חכירה ושינויים בנכס.

בפסק הדין התייחס השופט טננבוים באריכות לסוגיית הבעלות בעיר העתיקה, שיטת הוואקפיות - החזקה בנכסים באמצעות הקדש מוסלמי וקבע כי שיטה זו פשטה מזמן את הרגל. שיטת הוואקף נולדה כדי להגן על הפרט באימפריה העותומאנית מפני "גחמות השלטון". העותומנים נהגו להעניש באמצעות החרמת נכסים לטובת השלטון המרכזי. הדבר גרם "למוטיבציה ברורה של השלטון לגרום להרשעת החייבים". הדרך הבדוקה היחידה להימלטות מכך הייתה "הקדשת הנכס קודם לכן. נכס שהפך לוואקף לא ניתן היה לגעת בו". כך לדברי השופט נוצר מצב שמשנה לשנה עלה מספר הנכסים שהפכו לוואקפיות. יש הטוענים כי קרוב ל-3/4 מכלל המקרקעין באימפריה העותומאנית היו וואקפיות למיניהן".

אמנם בכך נשמרה הקרקע מפני ידו הארוכה של השלטון העותומני אך אליה וקוץ בה, ההוצאות בוואקפיות היו רבות מההכנסות והנאמנים הזניחו את הנכסים "נכסים רבים עמדו שוממים".

מוסד הוואקף גרם נזק

השופט טננבוים מציין כי "מוסד הוואקף למינהו היה גורם ישיר לאי פיתוח מקרקעין ולנזקים רבים שנגרמו למדינות שבהן הכירו בו". שיטת הוואקף לדבריו כה הזיקה לכלכלה עד שלא היה חולק על צורך בביטולה "בטורקיה עצמה בוטלה השיטה על-ידי אתא-תורק עוד בשנות העשרים של המאה העשרים. בגלל הבעייתיות שבה, היו מלומדים ערבים לא מועטים שטענו כי מוסד הוואקף עצמו זר לדין השרעי".

אחת השיטות לעקוף את איסור המכירה הטמון בוואקף הייתה חכירה לדורות, "מוקטעה", שהיא למעשה מכירה לכל דבר. באופן זה רכשה ציפורה מייזל את הנכס.

עוד כתב השופט כי ריבוי הוואקפיות שחלקן עתיקות יומין מקשה על בירור בעלויות נכסים בעיר העתיקה וגם בשכונות כמו מאה שערים. כנובע מכך יש קושי בפיתוח אותם קרקעות. השופט הדגיש כי "למעשה המקום היחיד שבו הייתה עדנה לוואקף הוא בירושלים מאז 1967 והסברה היא כי הסיבה היא פוליטית ולא עניינית".

בהחלטה קבע השופט טננבוים כי הנכס שייך לחליפי ציפורה מייזל "ולהם בלבד ולוואקף נסייבה אין כל נחלה בו". העסקה לדבריו הושלמה לפני 120 שנה "כך צריך להתייחס אליה הן משיקולים משפטיים טהורים, הן משיקולי צדק והן משיקולי תועלת חברתית".

בית המשפט הורה לוואקף נסייבה לשלם 30 אלף שקלים הוצאות משפטם של הנתבעים, "הקדש ציפורה והרב מאיר מייזל, הקדש מאיר שיירה מירל ופייגה אסתר מייזל, הרב גבריאל יוסף זילברמן, אלי אטל, עיר על תילה" שיוצגו בידי עו"ד דניאל רובינס". הוא הוסיף כי הנתבעים "התרעמו על כך שההוצאות מפסק הדין ב-1990 לא שולמו עד היום הזה. שקלתי בזמנו להתנות את המשך ההליך בהפקדת ערובה לתשלום ההוצאות אך לא מצאתי מקום לכך. אני מניח שאם יימשכו ההליכים בתיק, יוכלו להבא הנתבעים לבקש ערובה כזו".