|
|
ינופפו בדגלים בעיר הערבית [צילום אילוסטרציה: AP]
|
|
|
|
|
בית המשפט העליון החליט (יום ה', 31.7.08) להעביר לדיון בפני הרכב שלושה שופטים עתירה להורות למשטרה לאשר תהלוכת דגלי ישראל באום אל פחם. מדובר בעתירה שהגישו של שלושה ראשי חזית יהודית לאומית, ברוך מרזל, איתמר בן גביר ויעקב פאוצי בטענה כי המשטרה נוהגת בהם במשך חודשים ב"לך ושוב" ונמנעת ממתן אישור לקיים סיור או תהלוכה "ובה יניפו העותרים את דגלי ישראל ויצעדו בגאון בעיר". המשנה לנשיאת בית המשפט העליון אליעזר ריבלין הורה למדינה למסור תגובה 5 ימים לפני קיום הדיון.
בעתירה טוענים השלושה כי המשטרה מנהלת כלפיהם מדיניות לא מוסברת ותשובות הדחייה הניתנות על ידה הן "בחצי פה תוך שבעל פה הודיע מפקד תחנת אום אל פחם רפ"ק שמעון בן שבו כי אכן המשטרה המשטרה מתנגדת לבקשה בכל תוקף ומטעמים עקרוניים".
מתנגד ל'תוואי חלופי'
בעתירה נטען כי בדחיית הבקשה, מלבד ההפרה של זכויותיהם הבסיסיות ופגיעה בעקרונות יסוד של השיטה הדמוקרטית, נוצר מצב שבו "נציגי מדינת ישראל מודיעים למעשה כי אזרח ישראלי לא יוכל להניף דגל של מדינתו בעיר שהיא חלק של אותה מדינה".
אחד מהעותרים, איתמר בן גביר טוען עוד כי במהלך המגעים עם תחנת המשטרה באום אל פחם, נמסר לו כי התהלוכה תותר ב"תוואי חלופי". הוא התנגד והודיע למשטרה כי לא יערוך את הסיור מחוץ לעיר אלא שהוא מוכן להתפשר על המסלול ולקיימו "בשכונות הצדדיות של העיר, ובתנאי שהמסלול יעבור בתוך העיר ולא מחוצה לה". אך גם לכך התנגדה המשטרה והודיעה לבן גביר כי לא יותר לו לקיים תהלוכה בתוך אום אל פחם וכי החלופות המוצעות הן: קיום תצפית על העיר או קיום תהלוכה באזור "הגובל עם העיר".
העליון קבע נוסחת איזון
בעתירה מזכיר בן גביר את נוסחת האיזון שנקבעה על-ידי בית המשפט העליון לשיקול דעתו של מפקד מחוז. "בנדבך האיזון הראשון, מוטלת על המשטרה חובה לנקוט פעולות פיזיות כדי למנוע מהקהל העוין המבקש לפגוע שלא כחוק במשתתפי התהלוכה וההפגנה. עליה לנקוט פעולות סבירות הנחוצות לשם כך, לרבות הפעלת כוח משטרתי כנדרש על-פי הנסיבות...נקודת המוצא העקרונית היא, כי מוכרת זכותו של היחיד להשתתף בהפגנה או בתהלוכה. המאיים על הפעלתה של זכות זו, והמפריע בכוח להגשמתה, פועל שלא כדין...על-כן חייבת המשטרה לנקוט את כל האמצעים הסבירים העומדים לרשותה, כדי למנוע את האיומים וכדי להגן על המשתתפים בהפגנה מפניהם".
עוד נקבע כי במצבים שבהם המשטרה לא תהיה מסוגלת לנטרל את הסיכון הנובע מן הקהל העוין, מצב כמו למשל "היעדר כוח משטרה מספיק, היעדר ציוד ומיומנות או היעדר יכולת לשליטה אפקטיבית עקב התנאים הפיזיים בשטח. במצב כזה, עשויה להיות הצדקה לאיסור על התהלוכה או ההפגנה". עם זאת, להצדקת איסור כזה נדרשת הפעלת "'האיזון השני': התקיימות אמת המידה של ודאות קרובה לפגיעה קשה בסדר הציבורי. גם יישומה של אמת מידה זו מחייב בחינה של התשתית העובדתית הרלוואנטית. נדרשות ראיות קונקרטיות כדי לבסס את הקביעה כי מדובר, אמנם, ב'ודאות קרובה לפגיעה ממשית'. לעניין זה, אין די בהערכות או בספקולציות ".
בנוסף, גם במקום שיש "ראיות של ממש", הרשות צריכה לבחור "באמצעי הפחות פוגעני שבידיה...יש לעשות כל שניתן כדי לשמור על זכות ההפגנה והתהלוכה, לצד שמירה על הביטחון והסדר הציבוריים. יש לנקוט את האמצעי אשר יש בכוחו לשמור על הסדר הציבורי תוך הפגיעה המזערית ביותר בחופש ההפגנה...האיסור על ההפגנה או התהלוכה צריך שיהא האמצעי האחרון שיש לנקוט בו נוכח פני הסכנה הצפויה".
המודל: הקהילה ההומו-לסבית
שאלת האיזון בין חופש ביטוי ותנועה אל מול שמירה על הציבור נדונה, לטענת בן גביר, בנושא מצעד הגאווה שבו התירה המשטרה לאנשי הבית הפתוח לקיים אירוע באצטדיון בתוך ירושלים. המשטרה אז הודיעה כי "על-אף הסיכונים הצפויים מקיום המצעד בירושלים...באיזון שבין הפגיעה בשלטון החוק והסיכון הנובע מכניעת המדינה לאלימות מחד, לבין הסיכונים הנובעים מקיום המצעד במתכונת החדשה מאידך, יש מקום לאשר את קיום המצעד במתכונת החדשה שגובשה".
יתירה מכך, בדיון בסוגיה בבית משפט העליון, הזכיר המשנה לנשיאת בית המשפט העליון את דברי הנשיאה, דורית ביניש, אשר הבהירה כי "אין להיכנע לאלימות מצד קהל עוין אלא כאמצעי אחרון שאין בלתו. ירושלים עירם של קהילות שונות היא, גם של בני הקהילה ההומו-לסבית. עיר שלום היא ודרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום. מצטרף אני למשאלתן של חברותיי השופטות, כי המתנגדים לקיומו של המצעד יעשו שימוש בדרכים חוקיות להביע עמדתם בלא שימוש באמצעים אלימים "
המשטרה לדברי בן גביר, הקצתה לצורך מצעד הגאווה עשרות אלפי שוטרים שהגיעו לבירה. "הזכות לחופש הביטוי אינה רק הזכות של אנשי השמאל לצעוד ברחובה של עיר. זכות ההפגנה והתהלוכה אינה רק הזכות של אנשי הבית הפתוח להלך ברחובות ירושלים, גם לעותרים יש זכויות וגם להם צריך לאפשר לומר את אשר על ליבם". לטענתו, "המשטרה מפלה בין הציבוריים הפוליטיים ומאפשרת לציבור אחד לממש את חופש התנועה ואת זכותו להפגין ולהתאסף תוך שהיא מונעת מציבור אחר את אותה זכות ממש באותו מקום ובאותן נסיבות. בעניין זה לא רק שהמשיבים נותנים ווטו לאספסוף ופרס לאלימות אלא גם יוצרים של אפליה וחוסר שוויון".
שירתה הזכה של דלית בת אדם ידעה לשבות לבבות, שירה שהלכה במסלול השיבה המאוחרת, שיבה למחוזות ילדותה, למחוזות הקסם של ימי האתמול
