|
|
אהוד אולמרט [צילום: ששון תירם]
|
|
|
|
|
שיטת ה'צעטאלאך' ומחירה. עיריית ירושלים והמנכ"ל לשעבר רענן דינור חויבו (יום ב', 18.8.08) על-ידי בית המשפט בפיצוי בסכום של מיליון וחצי דולרים לבעלים לשעבר של מלון שרי ישראל. השופט צבי זילברטל קבע כי ראש העירייה אז אהוד אולמרט, המנכ"ל רענן דינור ועובד יחזקאל גרמו נזק לנכס, מלון שרי ישראל, באמצעות מעשי מחדל והתרשלות. כתוצאה ממעשיהם נמכר המלון על-ידי כונס נכסים.
מדובר בפרשה משנת 1998, שבה במסגרת היערכות לקראת שנת לימודים, עסקה העירייה בראשות אולמרט במציאת פתרון דיור לכ-2,000 בנות סמינר חרדי יוקרתי "דרכי רחל" הקרוי על-שמה של הרבנית רחל אויירבך. בד-בבד, בעליו של מלון שרי ישראל, י.ח.ש יעוץ עסקי ואמיאור ידע לימיטד, ביקשו באמצעות נציגם מרדכי ברוינר, להשכיר את המלון לעירייה לשימוש מוסדות חינוך חרדיים.
אולמרט לחץ
הצורך למצוא במהירות מבנה עבור הסמינר והעובדה כי מדובר במוסד חינוכי גדול ו"נחשב", יצר לחצים מצד גורמים שונים, בהם ראש העירייה אז אהוד אולמרט. הגורמים ביקשו להביא לתחילת העבודות בשטח, וזאת עוד בטרם נחתם הסכם שכירות. השופט זילברטל כתב בהחלטה כי באוגוסט, לאחר שעדיין לא נחתם ההסכם מסיבות שונות, פנה לתובעות עוזרו של אולמרט, עובד יחזקאל, ודרש לאפשר לסמינר להתחיל בשיפוץ הנכס על-מנת להתאימו לייעודו כמוסד חינוכי.
התובעות טענו באמצעות בא-כוחן, עו"ד חן לבנת, כי המנכ"ל רענן דינור, ששהה אז בחופשה בחו"ל, התחייב שאם לא ייחתם ההסכם בין התובעות לבין הסמינר עד ליום 15.8.98, תדאג העירייה להחזרת המצב בנכס לקדמותו. "דינור אף הורה לאנשי העירייה למסור התחייבות בכתב וב-7.8.98 נמסר לתובעות מכתב בחתימת עובד יחזקאל עם העתקים לראש העיר ולדינור ובו התחייבות במידה שהצוותים לא יגיעו לעמק השווה בעניין זה יוחזר המצב לקדמותו באחריות העירייה".
הריסת המבנה החלה, אך כשהגיע מהנדס בטיחות התברר כי "לצורך התאמת המבנה לתקנים ולדרישות הבטיחות תידרשנה פעולות בנייה ושיפוץ נרחבות ביותר. למעשה הוברר, שההתאמה אינה מעשית לנוכח העלויות הכרוכות בה". הסמינר מצא בסופו של דבר פתרון אחר. לעומת זאת, בעלי הנכס שביקשו עתה מהעירייה לממש את הבטחתה להחזיר את הנכס לקדמותו, לא נענו. הם נקלעו לקשיים כלכליים, והנכס נמכר בסופו של דבר על-ידי כונס נכסים.
אחד המוסדות היותר חשובים
בתביעה שהגישו בעלי המלון הם דורשים את קיומן של הבטחות דינור ויחזקאל, וכן טענו כי הופעלו עליהם לחצים וניתנו הבטחות שבגינן הסכימו "לתחילת השיפוצים עוד בטרם נחתם הסכם עם הסמינר".
בהחלטה על חיוב העירייה ודינור, כתב השופט כי מחומר הראיות עולה כי לעירייה היה אינטרס לקדם את המו"מ ואינטרס זה בא לידי ביטוי "גם במעורבות ראש העירייה עצמו בפרשה, כפי שזו עולה מעדותו של עו"ד יצחק פונד, שייצג אדם בשם שלמה זקהיים שהיה לו אינטרס כספי משמעותי בתובעות וליווה במידה רבה את מגעיו של ברוינר עם העירייה והסמינר".
פונד גם ציין כי נכח בפגישה בהשתתפות אולמרט וזקהיים, ובה "התבטא ראש העירייה כי העירייה מתכוונת לחתום על הסכם שכירות עם התובעות". פונד אף צירף לתצהיר הודעה שזקהיים שלח אליו בפקס לפיה "אולמרט יצר קשר עם זקהיים וביקש כי התובעות תאפשרנה התחלת שיפוץ הנכס באופן מיידי".
הקרן החדשה לירושלים - שילמה לאדריכל
עדות נוספת למעורבות העירייה היא העסקתו של האדריכל שלמה אשכול בהכנת תוכניות ראשוניות להסבת הנכס ממלון למוסד חינוכי. למרות טענות העירייה כי לא העסיקה את האדריכל "גירסה זו אינה עולה בקנה אחד עם הראיות", כתב השופט. אשכול הצהיר כי הובטח לו כי העירייה תשלם לו, אך בסופו של דבר התברר כי אותה "הקרן החדשה לירושלים" הזכורה מפרשיות אולמרט, היא זו ששילמה חלק משכר הטרחה של אשכול, לאחר "שהתבקשה על-ידי העירייה לעשות כן".
השופט דחה את טענת בא-כוחו של דינור, עו"ד אילנית מיכאלי, כי מכתב ההתחייבות של עובד יחזקאל ניתן ללא סמכות וכי הוא אינו מעורב בפרשה. "אין בפי דינור הסבר משכנע לכל יתר הנתונים שפורטו והמצביעים על כך שסביר יותר שמקורה של ההתחייבות הכלולה במכתב ההתחייבות בדינור עצמו. כשנשאל דינור כיצד פעל כאשר ראה את מכתב ההתחייבות לאחר שובו מחופשתו העיד כי 'הרים קול צעקה' שכן סבר שהמכתב הוא בבחינת 'נח בשבע שגיאות'". אך דינור לא פעל מעבר 'לצעקה'. "משתיקתו של דינור והן ממהלכים שנקט במועדים מאוחר יותר מתחזקת המסקנה כי עדותם של יחזקאל ופונד סבירה יותר מעדותו. מכתב ההתחייבות משקף את ההנחיה שניתנה על-ידי דינור וקיימת אידיקציה שהוא משקף גם את עמדת ראש העירייה".
הכל היו מעורבים
השופט ציין כי בפרשת הסמינר כולם היו מעורבים "מראש העיר ועוזריו וגם עסקנים מאגף חינוך חרדי, הכל היו מעורבים גם מאגף הנכסי היו מעורבים". יתרה מכך, העירייה הפעילה "מכבש" להתחיל בעבודות בטרם נחתם הסכם ותוך מתן תחייבות להחזיר המצב לקדמותו "לא שמעתי כל הסבר משכנע מדוע לא נעשתה בדיקת הבטיחות קודם לכן". המסקנה, כתב השופט, העירייה "התרשלה כלפי התובעות בכך שקידמה ודחפה את המהלך להשכרת הנכס לסמינר לרבות כניסת הסמינר למקום בטרם נחתם הסכם, מבלי שבחנה את אחת הסוגיות המרכזיות שהיו צריכות להיבחן - האפשרות המעשית של התאמת הנכס לתקני הבטיחות".
השופט פסק כי על העירייה לשאת בנזקי התובעות בשל "מעשיה ומחדליה הרשלניים". העירייה, לדבריו, לא פעלה כלל למעט משלוח מכתבים להשגת המטרה ולקיום התחייבויותיה. "אין כל סיבה שלא למצוא דרך ליתן תוקף להתחייבויות שניתנו על-ידי גורם בכיר ביותר בעירייה בתוקף תפקידו וכאמור יש רגליים לסברה כי הדברים נעשו גם על דעת ראש העירייה".
עוול זועק לשמיים
העוול שנגרם לתובעות "זועק לשמיים", הדגש השופט זילברטל, "ניתן וצריך להחיל על המקרה את הוראות חוק החוזים המאפשרות לחייב את העירייה בקיום התחייבותה מאחר שהצד שכנגד מילא את התחייבותו שלו".
בנוסף הורה לחייב גם את דינור בהוצאות הנזק בשל התרשלותו כלפי התובעות "לדינור תפקיד מרכזי בפרשה. אין מדובר רק במעמד שנבע מהיותו של דינור מי שעמד בראש המערכת המקצועית ולפיכך תפקידו לפקח על עובדי העירייה, אלא במי שפעל בעצמו לקידום הפרויקט והיה מעורב מעורבות ישירה במהלכים. היה עליו להימנע ממתן אור ירוק לתחילת העבודות בנכס כל עוד לא הובררה האפשרות המעשית להסב את הנכס ממלון למוסד חינוכי".
בית המשפט קבע כי העירייה ודינור ישלמו לתובעות את הפסדיהן על התקופה שבה לא ניתן היה להשכיר את הנכס, כ-80 חודשים, וכן פיצוי על נזקים שנגרמו לריהוט בנכס. לפיכך חייבם לשלם לתובעות סכום של 1,475,500 דולרים בשקלים על-פי השער היציג של הדולר של ארה"ב ביום הגשת התביעה (1.9.05), שעמד על 4.498 שקלים לדולר, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה וכן סך של 250 אלף שקלים להיום. העירייה ודינור נדרשים לשאת בהוצאות התובעות וכן בשכר טירחת עו"ד בסכום של 850 אלף שקלים.
בוודאי לא בארצות הברית שנקראה בפי מהגריה היהודיים המזרח אירופים "א-געלדענע מדינה", מדינת הזהב
