|
|
[צילום: מסעדת Restobar בירושלים]
|
|
|
|
|
בפינה שבין בן-מימון לעזה, בין הרחובות היפים של רחביה, 'רסטו בר' הוא אחד המקומות האלה שעולים לך בראש כשאתה מכין רשימה קצרה של לאן לצאת בירושלים, ובכל זאת, אני עוד לא הייתי שם מעולם. נכנסנו בסביבות 21:00, חברי הטוב דני ואני, והתיישבנו על הבר. התאורה עדינה, אנשים יושבים בעיקר בשולחנות, הרבה אנשים מעל גיל 35, חלק נראים זרים, חלק זוגות, בחדר הפנימי כורסאות ומסך טלוויזיה שמציג את המשחק של בית"ר. רוב הגברים בחולצות מכופתרות, מעט טי-שירטים נצפים, חוץ מהבעלים של המקום, שחר לוי, במכנסי 3/4 וטי שירט, העוזב את הפלייליסט במחשב כדי לברכנו לשלום. שלום. הפרצוף מוכר, "גם הבולינט היה שלי עד לפני חצי שנה," הוא מסביר וחוזר למחשב. ברקע מתנגן המיטב של שנות ה-90, מכוון אותנו לקבוצת הגיל הרלוונטית למקום. אחריו פונה אלינו הברמן, חביב ביותר, ומגיש לנו תפריטים. הזמנו 1/2 גינס (24 שקל) וכוס של פריקשנט קורדון נגרו קווה (24 שקל לכוס). תוך לגימה ונשנוש זיתים, הזמנו לאכול כמה דברים שנשמעו טוב: ניוקי ברוטב שמנת וחזה אווז מעושן (62 שקל), כבדי עוף ברוטב יין (46 שקל), וקדירת פירות ים (92 שקל). קצת התבאסנו לגלות שמנה מסקרנת של קרפצ'יו טונה אדומה הייתה חסרה. חברי הטוב דני טוען שיש משבר בשוק העולמי של הטונה האדומה, שהדג נכחד אוטוטו, אבל אני לא שמעתי על זה כלום ובכל זאת התבאסתי. דני למד בשנה שעברה בנורבגיה, משהו עם כלכלה אירופאית, ביטחון אנרגיה, הוא לא דיבר על זה הרבה, בעיקר הוא דיווח לי על התקדמותו כבשלן וכאכלן של פירות ים, שזו בדיוק הסיבה שהבאתי אותו הנה להגיד מה דעתו.
שחר שוב עובר לידנו ובודק מה הזמנו, "אני מקווה שבאתם רעבים, תיקחו את טבעות הפילה וגם את הקרפצ'יו", הוא ממליץ ומכפיל את הכמות שתכננו לאכול. אנחנו לוגמים ונערכים לקראת הבאות.
ביס ראשון כבדי עוף, רוטב מתוק, קישוט עלים טובל בו, הכבדים עצמם עשויים טיפה יותר מדי בשבילי, מנה גדולה יחסית למשהו מהראשונות. ביס שני ניוקי, טעם מיוחד, עמוק, נתחים קטנים של חזה אווז צובעים את כל הרוטב בטעמם המעושן, שוב מנה גדולה יחסית למשהו מהראשונות, מנה מיוחדת בטעמה, מומלצת, יומיים אחרי האוכל ואני עדיין חושב עליה. עוד כוס קווה. ממשיכים לסיבוב השני.
קרפצ'יו בקר (56 שקל) - אדום בוהק ומגרה, בהגשה פשוטה עם גירודי פרמזן, צ'יק צ'ק מועמס על פרוסת לחם כפרי עם חמאה. הבשר עסיסי מאוד, עבה יחסית. בפעם הבאה אני אקח שאריות הביתה בשביל השלב של הכתיבה, נראה לי שזה סימן טוב, לא? ביס הבא טבעות פילה עגל (94 שקל), עשוי מדיום רייר בדיוק, רך, טעם בשרי עדין מאוד. קיבלנו איתו רוטב שמנת שהשתלב אך לא השתלט. שוב, מנה מאוד טובה, אבל פ'סדר, זה כבר בא עם מחיר של עיקרית רצינית. לבסוף דני ניגש לקדירת פירות הים, גם היא ברוטב שמנת ופרמזן. הרוטב היה מתובל יותר משני רטבי השמנת הקודמים שטעמנו. מה קורה להם שם במטבח עם השמנת, אנחנו תוהים. דני מבקש שאדווח על מרכיבי הקדירה בנפרד: המולים אחלה, הקלמרי גם אחלה, "כמה טוב שהוא רך", והשרימפס... פחות טובים, יבשים לחיכו של דני. עוד כוס קאווה, דני עדיין בבירה.
בנות יפות נכנסות, מתיישבות לידנו, מנענעות כתפיהן לצלילי אייס אוף בייס ויוצאות לשבת בחוץ באוויר הקריר. עוד כמה בנות נכנסות, יפות גם, מניחות לונלי פלאנט על הבר, האור מוחשך, הן כבר מקבלות תפריטי לילה, מתיישבות לידנו, מנענעות ראשיהן לקול רגאיי עדין, יוצאות לשבת בחוץ גם הן. הברמן מקשקש איתנו קלות, שם אלינו לב, שואל מה אנחנו רוצים, ממליץ על ברנייגר (36 שקל השוט), ליקר דבש, אוייייי כמה מתוק, אי אפשר עוד לגימה, אבל אולי בחורף זה רעיון טוב.
הבר מתמלא צעירים, יותר טי שירטים, יותר זוגות. הברמן ממליץ לנו על קינוחים: 'רובינו' (34 שקל) הוא קרם וניל על ביסקוויט ברוטב פירות יער חם, ופאדג' שוקולד (34 שקל) הוא הרבה שוקולד עם הרבה שוקולד, מוצף בשוקולד נוסף. שניהם טעימים, במיוחד הרובינו, שלא היה מתוק מדי (אבל אחרי הליקר והפאדג' אולי אנחנו איבדנו כל קנה מידה). רוצים להזמין עכשיו וויסקים, מסתכלים על המדף, אבל אז מחליטים שדי, שצברנו די מודיעין לפעם הבאה. הניוקי והפילה בטוח, גם הרובינו, אבל מספיק לערב אחד. האוכל היה טוב, האלכוהול היה מגוון, השירות היה מצויין, והאווירה - עם הסוויץ' באמצע הערב ממבוגרים יותר למבוגרים פחות - הייתה נעימה והעירה אותנו יחד עם המקום. רסטו בר, ללא ספק, נמצא ברשימה הקצרה ההיא בצדק.
