אביב מרקס, תבע את עיריית הרצלייה בבית משפט לתביעות קטנות בתל אביב לאחר שלא שילם דוחות חנייה שתפחו, והעירייה עיקלה את חשבון הבנק שלו.
לדבריו, דובר על דוחות חנייה משנת 1998 וסכום החוב תפח ברבות השנים, לסך של 751 שקל ששילם בלית ברירה. "לא קיבלתי דרישה לתשלום עד לתאריך: 9/1/05 ועל כן העונש (הקנס) התיישן". מרקס ביקש החזר הסך ששולם בתוספת 1,500 שקל בגין הוצאות משפט וטירחה.
בכתב ההגנה טענה עיריית הרצלייה שבית המשפט לתביעות קטנות אינו מוסמך לדון בתביעה אלא בית המשפט לעניינים מקומיים. כמו-כן ששלחה מספר הודעות על הקנס בדואר רגיל, לכתובת המעודכנת של מרקס ובכך עצרה את מרוץ ההתיישנות. העירייה הציגה פלטי מחשב לעיגון טענתה וביקשה לדחות את התביעה בחיוב בהוצאות.
בפסק דין שניתן לפני כשבוע וחצי בהעדר הצדדים, דחה השופט אריה אטיאס את התביעה וחייב את מרקס לשלם לעיריית הרצלייה 300 שקל הוצאות.
השופט דחה את טענת העירייה בדבר העדר סמכות לדון בתיק, "אין בידי לקבל טענה זו, אשר הועלתה חדשות לבקרים בפני בתי המשפט השונים ונדחתה כבר מספר פעמים".
השופט אטיאס הבהיר בפסק הדין שתקופת ההתיישנות על קנס בגין חנייה שלא כחוק, שהינו עבירת חטא, הינה שלוש שנים. "עם זאת נקבע בפסיקה כי בהודעת הרשות לאזרח על הקנס ודרישה לתשלומו יש מעין 'ביצוע עונש' אשר עוצר את מרוץ ההתיישנות, ואת מניין שלושת השנים מונים מהיום שניתנה הודעה לנאשם".
לדבריו, העובדה שהעירייה הציגה ראיות למכביר, ששלחה בדואר רגיל לכתובת המעודכנת של מרקס הודעות על הקנס, עצרה את מרוץ ההתיישנות. "גביית קנס שלא שולם במועדו נעשית על-פי פקודת המיסים (גבייה) ועל פיה יש לנהוג מעת שהקנס הפך לחלוט. לפי סעיף 12ב' לפקודת המיסים (גבייה) די במשלוח ההודעה בדואר 'סתם' ולא דווקא בדואר רשום כדי שההודעה תיחשב להמצאה כדין ומשום כך היא עוצרת את מרוץ ההתיישנות".
