יש לי יום יום ים <br>

צריך הרבה ביצים כדי לפתוח מסעדה פחות מ-20 מטר ממסעדה אחרת. במיוחד אם קהל היעד לוגם מאותו ביסק. קחו את מג'יק בורגר - המבורגריית הסליז שעל אבן גבירול - שתיזכר לנצח כמי שהתייצבה מול ענקי הקשתות הצהובות ופתחה, מרחק גיהוק מהם, את היכלה השמנוני ואשכרה דחקה אותם משם תוך פחות משנה. ועל כך נוריד להם את הכובע. אבל לא באתי לספר לכם על סליז שמנוני, כי אם על מסעדה שהסבה לנו הרבה נחת באחד מערבי השבוע, ושנפתחה מרחק מחוש של שרימפס ממסעדה אחרת, שלכאורה הייתם חוששים שתאיים עליה. לא כך היא. אבל למה להקדים את המאוחר.

'מאראבו' שוכנת על רחוב אבא הלל ברמת גן. נכון, יש כמה מלעיזים שיטענו ש"מי זה פותח מסעדה ברמת גן?", אבל מבחינתי כל מסעדה שחנייה בצידה, אני בעדה ובשביל אוכל מצוין כבר הרחקתי לכת הרבה יותר. באורח פלא הצלחנו להיכנס דרך כניסה צדדית, תמהים מדוע נחתנו לזוג זקנים על הצלחת ואיפה לעזאזל המארחת. מסתבר כי כשלנו מלהבין שהכניסה היא דרך היכל שיש שהוא לובי של הבניין בו שוכנת המסעדה. להגנתנו נאמר שהרעב סיחרר את חושינו.

המסעדה מעוצבת באלגנטיות אבל בלי לצאת מהכלים - טפטים מעודנים, כסאות מרופדים לבן, בר נאה במרכז העניינים ולצידו קיר יין מרשים. ברקע משתקשק המטבח הפתוח, עליו חולש שף יואב בר.

כהרגלנו בקודש פתחנו בקוקטייל: שלי הכיל דריי מרטיני, מיץ תפוחים וסאוור ובקרקעיתו נחו פלחי אגס וגם תפוח (35 שקל) ואילו ז'רדיני הלך על אבסולוט מנדרין עם מיץ הדרים (40 שקל) - שניהם היו אחלה קוקטיילים. סלסלת לחמים טובים הפציעה, מגובה בפנכת חמאה, מלח ופלפל שחור גרוס. אז גרסנו. יופי של לחם.

בשלב הזה הגיע חיים (חיים עמשלום בשבילכם), הציג את עצמו (הוא הבעלים של המסעדה, בשבילכם) והציע להמליץ ולכוון. האמת היא שהוא די קלע למה שכבר תכננו להזמין, אז הרשנו לעצמנו ללכת על זה. לא הרבה אחריו הגיע יואב, הציג את עצמו וחזר למטבח. הוא עוד ישוב. חיים הציע להצטרף להפסקת הסיגריה הבאה שלנו. קבענו.

סביצ'ה דג ים (46 שקל) וניוקי כמהין (54 שקל) הגיעו ועשו כניסה מרשימה. צלחת הסביצ'ה הייתה תענוג לעיניים, אך טעמיה היו מענגים אף יותר. היא אירחה זיתי טאסוס, פטריות שלמות מוחמצות קלות, זילופי קולי לימוני ניקדו את השוליים - הכל אמר דיוק. אבל השחקן הראשי, רבותיי... טונה אדומה מסוג בלו פין, מלך הטונות, שרק אתמול בטח שכשך במימי הים, פרוס לפרוסות מאורכות, טעמו עמוק ומרקמו מעיד על טריותו. שלמות. עצמתי את עיניי ודמיינתי שאני הזקן. או הים. דג שהייתי מוכנה לצוד עם צילצל בעצמי, לו היה צורך.

בצלחת מולי ז'רדיני התרכז עמוקות במנה מעולה לא פחות - ניוקי קטנטנים ונימוחים שכשכו בצלחת עמוקה טובלת בימה קטנה של שמנת וכמהין, עם פטריות ופיסות פרמזן נאות ועל הכל חולשים 3 קוקים (סן ז'ק) טריים-טריים. אושר צרוף. מתקשים להיפרד מהרוטב, ניגבנו אותו ביסודיות וחיים, שבדיוק הגיע לסיגריה המובטחת, קרן מנחת בראותו את הצלחת. "ככה צלחות צריכות לחזור למטבח". אלף אחוז צודק. יואב הגיע לשולחן וזכה למבול של שבחים ותהייה מאיפה לעזאזל הטונה המשובחת הזאת? (זיקו, אם זה מעניין אתכם - ספק הדגים ופירות ים של כל המסעדות הרציניות).

בהפסקת הסיגריה עם חיים, גילינו כי הוא לא רק מותק של איש, אלא גם איש עסקים לשעבר (סגן מנכ"ל קומברס באפריקה) שהחליט ללכת על חלום ישן ולעבור למסעדנות. יואב בר, בוגר ה-CIA ובעיצומו של לימודי מאסטר-שף בקורדון בלו בלונדון, הינו חבר ותיק שחבר אליו בהרפתקה החדשה הזאת, אחרי שבישל במלון באילת, מה שאומר שלנגוסטינים לא התרפקו לו על הסכין על בסיס יומיומי. בהמשך הערב הבחנו כי לא רק אל שולחננו ניגשו הוא וחיים, אלא גם לשאר הסועדים - שואלים, מתעניינים - יופי של יחסי אנוש, ראוי לציון. ובכלל, שף שמלבד להפליא לבשל מצליח גם באגף יחסי האנוש, נו, זה כבר בכלל נדיר במחוזותינו.

לעיקריות ביקש ז'רדיני את מנת פילה הבקר (140 שקל). זה אומנם הוזמן מדיום והגיע נוטה לכיוון הרייר, אבל סלחנו לו - כי היה מיושן ומתמסר כמו שאנחנו אוהבים. מעליו התפרקד כבד אווז שהיה עשוי בול ולצידם קרם שורשים קטיפתי ורווי סלרי ומח עצם עם כפית, שהבטיחו שלא ישעמם באף ביס. עוד מנה מעולה. אני ביקשתי ריזוטו לנגוסטין, שרימפס וקוקי סן ז'אק (108 שקל), למרות שאינני חובבת ריזוטו גדולה. אבל געגועיי ללנגוסטין (שרץ חביב ולא שכיח במחוזותינו, מעין בן דוד של שרימפס עם טעם שנע בין לובסטר לבשר סרטנים) וחיבתי העזה לפירות ים (במיוחד אחרי שנוכחתי מאיפה הם באים במאראבו), גרמו לי להזמין את המנה הזאת. לא הצטערתי. אומנם בעיקר דגתי את פירות הים המעולים שהציפו את הצלחת, אבל גם לריזוטו עצמו לא היה במה להתבייש. ביסק סרטנים סמיך וטוב, פטריות, זיתי טאסוס ושפע קילופי פרמזן שעשו כבוד לנתחי שרימפס קצוצים, גופי קלמרי, קוקי בודד ואהובי ארך המחושים מנצח על הכל. כולם טריים, פציחים ושמחים. שמחתי גם אני.

עוגת גבינת עזים (42 שקל) ומילפיי מאראבו (46 שקל) היו שניהם מענגים, אבל הראשונה הגדילה לענג. נכון, אני חיית קינוחים לא קטנה ולא קשה לגרום לי להשתפך מקינוח, אבל שלושת עיגולי גבינת עזים ומסקרפונה שהיו מצופים בקוקוס קלוי, לצד כדור סורבה לואיזה ופילטים של תפוז בקמפרי - היו אחד הקינוחים הטובים שאכלתי לאחרונה. מתוק במידה, חמוץ במידה, יפהפה ומשלב מרקמים וטעמים באופן מושלם. קינוח שהותיר אותי מסופקת ומחויכת כמו חתול צ'שייר. גם המילפיי - שכבות של טוויל חמאתי, קרם פטיסייר ושוקולד לבן, ולצידו כדור סורבה תאנים וערק (מ-ע-ו-ל-ה!) היה טוב, אם כי סטנדרטי יותר.

שמחתי לגלות כי אם געגועיי יכריעו אותיי, תמיד אוכל לחזור לעת ערב החל מ-19:00, לשבת על הבר ולהזמין מתפריט 'נגיעות A la Bar' המאפשר לטעום מנות בגירסתן המוקטנת תמורת מחירים מצחיקים (32 שקל לסביצ'ה המופלא ו-36 שקל לניוקי כמהין!). לגבי קינוח - אל תעזו להקטין לי אותו. אם כבר הייתי מוכנה להוסיף 1.90 ולהגדיל...

ומילה אחרונה לגבי המסעדה הסמוכה - כבודה במקומה מונח, אבל איכשהו נראה לי שזה דו קיום מופלא. זו לא מאיימת על זו, להיפך - קנאת שפים תרבה שימחה. במיוחד לגרגרנים כמוני.