פשרת הבנק למסחר אושרה "בלב כבד"

שופטת בית משפט המחוזי ורדה אלשיך אישרה (יום ה', 13.11.08) "בלב כבד", פשרה בין מפרק הבנק למסחר אשר קרס בעקבות מעילה של פקידת הבנק אתי אלון, לבין מנהלי הבנק והדירקטורים לשעבר. הפשרה קובעת כי מנהליו לשעבר של הבנק, יו"ר הבנק ובעליו, שמיל ובר, ומנכ"ל הבנק משה ליבוביץ, ישלמו לקופת הפירוק 12 מיליון שקלים. מקור הכסף - חברת הביטוח וכיסם של המנהלים.

השופטת ורדה אלשיך ציינה כי למרות שסברה כי יש לקיים הליכים משפטיים לבירור הפרשה, החליטה לאשר את הפשרה בעיקר בשל הסכמת הנושה העיקרי, בנק ישראל, וגם בשל החשש כי בעקבות התמשכות ההליכים משפטיים, פוליסת הביטוח ההולכת ומתכלה לא תאפשר אם יהיה צורך בכך, מימוש פסק דין בעת מיצוי ההליכים.

מדובר לדבריה בפרשה חריגה, ב"בנק שקרס, בעקבות חשיפתה של אחת המעילות החמורות ביותר בתולדות המערכת הבנקאית הישראלית. לא זו בלבד, כי הדברים אמורים במעשים אשר התמשכו באין-מפריע על-פני תקופה ארוכה, אלא שהיקף המעילה עלה פי כמה על ההון העצמי של הבנק".

אין כל צורך להכביר מילים, כתבה השופטת, "אודות הנזק הכבד שנגרם - הן לקופה הציבורית שנשאה בכתבי השיפוי עליהם נאלץ בנק ישראל לחתום, והן ללקוחות שאמנם זכו בסופו של יום בפקדונותיהם, אולם זאת לאחר שהות ארוכה אשר גרמה לחלק מהם נזקים ניכרים, אף מעבר לסכומי הכסף הממשיים".

כנובע מכך נוצרה, לדבריה, תחושה קשה כלפי כלפי הדירקטורים, ובעיקר הבכירים והותיקים ביניהם, כגון בעליו של הבנק ויו"ר הדירקטוריון שמיל ובר. "קשה היה שלא לתהות הכיצד בוצעה מעילה בהיקף כה גדול, ולאורך פרק זמן כה ארוך. זאת, 'מתחת לאפם' של הנהלת הבנק והדירקטוריון שלו, הטוענים כי לא ידעו דבר, והניחו למועלת להמשיך במעשיה בלא הפרעה".

לדברי השופטת, גם ללא דיון בשאלה אם ניתן לתרגם את התחושה "להטלת אחריות משפטית", אין ספק כי יש בכל אלו כדי לעורר "אינטרס ציבורי כבד-משקל לבירור הפרשה, שלא לדבר על תמיהה האם, בהנחה כי יו"ר הדירקטוריון וחברי הדירקטוריון 'אינם אחראים' על גילוי ומניעת מעשים כאלו, מה תוכן אמיתי יש בסמכותו וביעודו לפקח, ולו באורח כללי, על התנהלות הגוף שעליו הוא מופקד?".

השופטת מתחה ביקורת על הטענה שהשמיע עו"ד עופר צור, בא-כוח בעליו של הבנק, ובר, כי מדובר היה בתביעה חסרת יסוד. "לו היו הנימוקים לקבלת הפשרה המוצעת מבוססים אך ורק על שאלת סיכויי התביעה, במצב כזה הייתי מסרבת לאשר את הפשרה ועומדת על בירור התביעה עד תום".

בסיכום, הדגישה כי החליטה "ולא בלב קל" לאשר את הפשרה. "אמנם סיכויי התביעה הינם טובים, אולם מאידך-גיסא, סיכויי הגבייה, קרי הפרעות בפועל מן הנתבעים לאחר ההצלחה בתביעה, הינם פחותים בהרבה ובעייתיים מאד".

במצב זה "נוכח העובדה כי הנושה הגדול והכמעט בלעדי של הבנק, תומך באישור הפשרה וחושש - באורח שלא ניתן להפריכו - מחסרון כיס שייגרם לו במידה וזו לא תאושר, הרי שעניין לנו בשיקול מהותי בזכות אישור הפשרה, וכנגד כפיית רצון בית המשפט והעדפתו על שיקולי התועלת של הנושה, דבר שיבוא למעשה על חשבון הקופה הציבורית. זאת, כאשר אין להתעלם מכך, כי גם שיפוי נזקי הקופה הציבורית הינו חלק בלתי נפרד, ואף חשוב, משקלול 'האינטרס הציבורי' בכל הנוגע לפרשה בעייתית ואומללה זו".