הו, פאפאגיו. כמה שנאתי את השם הזה בעבר. כתלמיד תיכון, כחייל, כסטודנט - נאלצתי להקשיב בעיניים כלות לסיפורים של חברים על ארוחות שחיתות בנוסח אכול כפי יכולתך. להקשיב, לחרוק שיניים ולשתוק. כי מה לעשות - כל סניפי הרשת לא היו כשרים, ואני מקפיד שלא לאכול במקומות כאלו. (וגם לא במקומות בהם יש שגיאות כתיב בתפריט - אבל על כך בפעם אחרת).
בכל אופן, לפני מספר שנים החליט ריבונו של עולם לחוס עליי ומדיניות הרשת שונתה כך שחלק מסניפיה הפכו כשרים. כיום רובם הגדול כשר, כולל הסניף החדש ברחובות בו ביקרתי לראשונה זה עתה. שותפי לארוחה הוא אלי - הסיוט מספר 1 של הבקר והצאן בישראל. הוא גבוה ורזה, אך קיבתו היא בור ללא תחתית. מחסל סטייקים כאילו היו קרקרים, קבבים כגרגרי אפונה, ונקניקיות - ובכן, אלי לא מבזבז זמן על נקניקיות.
המקום מעוצב בדומה לסניפים אחרים של רשת הבשרים הברזילאית: ריהוט עץ, כסאות נוחים וגם ספות. על הפלזמות מוקרן משחק כדורגל, מהרמקולים בוקעים שירים בפורטוגזית (באחד מהם זיהיתי את שושה מערוץ הילדים) ובמרכז המסעדה מבצע הגריל-מן את עבודתו לעיני כל. השירות ב'פאפאגיו' משתדל להיות ידידותי יותר מהמקובל, וזה מורגש ותורם לאווירה החווייתית. צוות המלצרים כולו מרשה לעצמו להתלוצץ עם הלקוחות, אך שומר על מקצועיות. חבל ששירות מחוייך כזה הוא מחזה נדיר במחוזותינו.
רוב הלקוחות במסעדה מזמינים ארוחת צ'ורסקריה הכוללת 11 סוגי בשרים המובלים על-ידי מלצר הסובב בין השולחנות וממלא את צלחתו של כל המעוניין בכך, כל עוד הוא מעוניין בכך. עבור 145 שקל (לא כולל שתייה וקינוחים) זו עסקה מצויינת לחובבי בשר רעבים כמונו. מי שאינו כזה, יוכל ליהנות בזמן הקרוב מתפריט הכרות המציע מנה ראשונה ועיקרית ב-59-99 שקל. לפתיחה, מונחות על שולחננו צלוחיות עם סלטים חביבים ומתובלים: גרגרי חומוס, סלק, חצילים מטוגנים, טחינה ועוד. לצידם מוגשת ג'בטה פריכה עם מטבלי פלפלים וזיתים. מילה רעה על הנשנושים הללו לא תשמעו ממני, על אף שאני די משוכנע כי ארוחת בשר מסורתית בברזיל כנראה נפתחת במנות ישראליות פחות. גם מסלט העלים לא התרגשנו, ובין נתח בשר אחד למשנהו הסתפקנו במנות כנפיים ברוטב ברביקיו וכן בתפוחי אדמה אפויים שאהבתי מאוד.
בכל כמה דקות הגיע מלצר אחר ומנה אחרת עימו: מנקניקיות צ'וריסוס שמנמנות ושוק עוף בתנור, דרך קציצות קבב, לבבות אווז וצלעות בקר, ועד לנתחי סינטה ואנטרקוט. רוב הנתחים נפרסו מנתח מרכזי מול עינינו. זו שיטת הצלייה הברזילאית, מסתבר, ובהחלט מרגישים בהבדל.
טוב יותר או לא? ניסינו לדון על כך אבל אז הגיע נתח אסאדו בדבש ובלבל אותנו. התשובה שלי: לא בהכרח. המנות שאהבתי יותר היו אלו שהוגשו בחתיכות קטנות כמנה אישית: הסינטה והקבב. בסופו של דבר נשברנו גם אנחנו, ובבושת פנים העברנו את ה'רמזור' על השולחן לצבע אדום, המאותת - חדל בשר.
לא תכננו לבדוק את הקינוחים, אבל שינינו את דעתנו כאשר אלו נחתו על שולחננו בתצוגה מרשימה. האקט עצמו שווה דיון. אלי טען כי מן הסתם איננו הראשונים ששינו דעתם לאחר שחזו בקינוחים, ובכל זאת המנהג אינו נפוץ במסעדות אחרות. גם לי היה משהו להגיד, אבל אז הגיע המלבי שהזמנתי (28 שקל), ולא מנומס לדבר בפה מלא... זהו קינוח קליל, לא מתוק מדי, לא מרוכז מדי. המלבי היה אוורירי וטעים, מחוזק בשברי פסטוקים, שערות קדאיף וניחוח ורדים. נהניתי ממנו מאוד. אלי הזמין טארט טאטן (36 שקל) מוצלח שהוגש בליווי גלידה.
לאחר הקינוחים, אך בקושי הצלחנו לקום ממקום מושבנו ולמצוא את הדרך חזרה לרכב. על אף ייסורי ההליכה בבטן מלאה, אנחנו עוד נשוב.
הערות על נצח יהודה ומינוי ראש אמ"ן, ולקח מאיר עיניים ממשה רבינו
