השעה עשר בערב, ירון, חבר שלי מהעבודה ואני משגרים את עצמנו במעלית את כל שתים עשרה הקומות בדרך מהמשרד למסעדת 'אגאדיר' שלמטה. דוגמא קלאסית לתורת היחסות: מצד אחד, עשר בערב ואנחנו עוד במשרד. מצד שני, לפחות עוד מעט אוכלים.
מתיישבים על הבר ומזמינים בירה, חצי גינס (28 שקל) לי וחצי טובורג (24 שקל) לירון, עם צ'ייסר ג'יימיסון (17 שקל) כדי לחדד את התיאבון. הבר של אגאדיר לא ענק אבל מכיל את המצרכים הבסיסיים הדרושים: כמה סוגים של בירות מהחבית, סוגי הוויסקי והוודקה הנפוצים וחבריהם. מדובר יותר במסעדת המבורגרים מאשר פאב, ולהמבורגר כמובן עוד נחזור. בעצם גם הצלחתי לנסח את השאלה המחקרית לערב זה - האם יש לאגאדיר מה להציע חוץ מהמבורגרים מצוינים?
מתחילים במנות ראשונות, בהמלצת גיא הברמן: סיגרים מרוקאים (32 שקל) - ארבעה סיגרים פריכים וגדולים מאוד, ממולאים בשר טלה טחון, מוגשים על טחינה ונבטים; קלמרי מטוגן (33 שקל) - קלמרי טריים המגיעים עם רוטב חלפניו חריף שמספק ניגוד מצוין למתקתקות של הקלמרי, ולמרבה השמחה אינם ספוגים בהרי פירורים ונהרות של שמן (כמו שנהוג במספר מקומות אחרים שעליהם לא אפרט כאן); הום פרייז (23 שקל) - קוביות תפו"א קטנות וטעימות ברוטב צ'ילי חריף מתוק. הקלמרי וההום פרייז הן מנות פשוטות ומאד טובות. את האמת, כל שלוש המנות גדולות מאוד, כך שאפשר כמעט לשבוע רק מהראשונות.
ירון מציע תיאוריה מאחדת: "מדובר במטבח פיוז'ן. קלמרי מהמזרח, תפוחי אדמה מתוקים כמו בבית אמא מפולין וסיגרים על טחינה שמחזירים אותך ללבנט". יש חורים בסיפור (אמא שלך מכינה הום פרייז??), אבל אני מתעלם וסופר תשובה חיובית ראשונה לשאלה המחקרית - המנות הראשונות באגאדיר שוות ביותר!
לעיקרית יש כמובן את גולת הכותרת של המקום - המבורגר בקר בשלושה גדלים. יש גם סלטים ועוד כמה ראשונות, אבל בינינו, תשעים אחוז מהמבקרים פה יזמינו את ההמבורגר. תוספת חדשה יחסית לתפריט היא 'המבורגר דיאנא' שהוא המבורגר 250 גרם העשוי מבקר וטלה גם יחד. אני מספר לגיא את תיאוריית הקונספירציה שלי: "אתם המצאתם את הדיאנא כדי להתחרות בשכנים שלכם מעבר לכביש, שגם להם יש המבורגר משילוב של בקר וטלה" (שם המתחרה שמור במערכת). "מי, מקדונלד'ס?", הוא עונה. תשובה יפה.
גיא מציע שניקח המבורגר מקסי (300 גרם). נו באמת, אנחנו כבר לא ילדים. מחליטים לקחת ג'וניור (38 שקל) - 160 גרם של פרה משובחת, עשוי מדיום, רך מבפנים, צרוב מבחוץ ונמס בפה. ההמבורגר מגיע עם תוספת של צ'יפס, סלט או שעועית ירוקה לבחירה. לדעתי מדובר בהמבורגר הכי טוב בהרצליה (רק כי "בארץ" זה יותר מדי קלישאה).
בנוסף אנחנו מזמינים סלט אגאדיר (48 שקל) המורכב מפרוסות גדולות של סינטה דקה ומצוינת על האש, חסות, אבוקדו, קרוטונים והרבה גבינה מגורדת, כדי לחבר את כל החלקים. האמת, אחלה מנה. לא כזאת שתגרום לי לוותר על ההמבורגר, אבל זה אני.
לידנו מתרחשת הדרמה הנפוצה של מסעדות מהסוג הזה - הבחור כבר הזמין והבחורה מתלבטת. "אכלתי כבר סלט לארוחת צהריים". כל מסעדה שמתמחה במנות בשריות כבדות יחסית, מקשטת את התפריט בכל מיני מנות ירוקות קלילות יותר, כדי שגם לבחורות יהיה מה להזמין. אני משתדל לא לבהות יותר מדי ושומע רק את התוצאה הסופית: המבורגר. "ושיהיה רייר" היא אומרת לגיא. רייר? אז מה הייתה כל ההתלבטות?
גיא מגיש לנו את תפריט הקינוחים. תפריט הקינוחים עודכן זה מכבר ולכל הקינוחים אחראית שף-קונדיטור שרית אשכנזי, קונדיטורית הרשת.
שרול, מנהל הסניף, אומר לו "תן להם את הקדאיף, אל תשאל בכלל".. איש חכם, שרול. קדאיף פיסטוק (33 שקל) מוגש חם, עם כדור גלידת וניל צרפתי וריבת פירות יער. קינוח מעולה בהגשה מאוד יפה, שביחד עם שני אספרסו קצרים (8 שקל האחד), מהווה סיום הולם לארוחה. תשובה חיובית שנייה לשאלה המחקרית.
אז בקיצור, למרות שאגאדיר היה בהחלט מצדיק את קיומו לו היה מגיש המבורגרים בלבד, גיליתי שיש פה גם אחלה מנות ראשונות, סלט טוב מאד, קינוח מעולה אחד לפחות ובר נחמד. בעצם כנראה שהייתי ממשיך להיות לקוח קבוע גם אם לא הייתי עובד באותו בנין.
בוודאי לא בארצות הברית שנקראה בפי מהגריה היהודיים המזרח אירופים "א-געלדענע מדינה", מדינת הזהב
