לא הכל שחור. הנציבות מצביעה בנתוניה על נקודת אור, הקשר בין בעלי מוגבלויות ובני משפחתם מוכיח את עצמו. לא נמצאו הבדלים בין אנשים עם מוגבלויות או בלעדיהן בכל הנוגע לתדירות הקשר עם בני המשפחה. יותר מ-80% דיווחו על קשר יומיומי או מספר פעמים בשבוע עם המשפחה.

נציב שוויון לבעלי מוגבלויות שמואל חיימוביץ אומר בתגובה כי הנתונים הנחשפים בדוח מעלים "תהיות ושאלות". חיימוביץ אומר כי יש לשאול מדוע הפער בהשכלה בין אלו ללא מוגבלות לבעלי מוגבלויות, נשאר בעינו? מדוע אלה פני הדברים בעידן בו יש התקדמות טכנולוגית אדירה בכל התחומים המאפשרים הסרת מחסומים וחסמים המקשים ומונעים תפקוד תקין של אנשים עם מוגבלות?

השאלה, הוא מוסיף, האם הדבר נובע מניצול לא נכון של משאבים? או מהעדר משאבים? או שמא מ"העובדה שגורמים משמעותיים בחברה לא הפנימו את הזכויות של אנשים עם מוגבלות, ואינם פועלים, כל אחד בתחום אחריותו, על-מנת למצות את מלוא היכולות של אנשים עם מוגבלות תוך ביצוע התאמות נדרשות בתחום הסביבה הבנויה, התאמות ריהוט, סילוק מכשולים וכן בתחום התאמות של טכנולוגיה מסייעת?"

עשר שנים לאחר חקיקת חוק השוויון ולאחר שישראל חתמה על האמנה הבינלאומית לזכויות אנשים עם מוגבלות, "עדיין ארוכה הדרך לקראת שילובם של אנשים עם מוגבלות בחברה הישראלית", אומר חיימוביץ. לדבריו, "בנציבות רואים צורך להשקיע בבניית תשתיות פיזיות ומנטאליות שיאפשרו ליישם את עיקרון ה'הכלה' של אנשים עם מוגבלות בחברה, מהלך כזה תלוי בגיוסם המלא של כל המערכות בישראל".

צרותיהן של אנשים בעלי מוגבלויות אינן מסתכמות רק בפערי השכלה, העדר תעסוקה ושכר נמוך. אנשים אלה סובלים גם מבידוד ומבדידות חברתית. כ-100 אלף בעלי מוגבלויות חמורות אומרים כי אין להם על מי לסמוך בעת חירום או צרה. שליש מהם, 140 אלף נפש מדווחים על תחושת בדידות מעת לעת.

לכך תורמת גם בעיית ניידות. יותר מחצי מיליון ישראלים מדווחים על בעיית ניידות מהבית. 160 אלף מסוגלים לנוע רק בעזרת מכשיר עזר או תמיכת אדם אחר.

נתון נוסף שנבדק הוא החשיפה לאינטרנט. המחשב הפך לאמצעי בסיסי אשר בלעדיו קשה להשתלב ולהתקדם בחברה-בת בימינו מאחר שהוא פתח גישה למידע דרך רשת האינטרנט. בדוח נמסר כי בשנים האחרונות חלה עליה מסחררת בשיעור המחוברים לרשת האינטרנט דרך המחשב. גם כאן קיימים הבדלים בין שיעור המחוברים מקרב בעלי המוגבלויות החמורות, 35% , בקרב המוגבלויות המתונות - 47% וכלל הציבור 67%.

בדוח נטען כי למרות שמאז הקמת המדינה נרשם צמצום בפערי ההשכלה של אנשים עם מוגבלויות, ככל שעולים בהיררכיית ההשכלה, התמונה נעשית עגומה. הישגי ההשכלה של אנשים עם מוגבלות חמורה נמוכים ב-42% בסיימם את התיכון, ב-50% בקבלת בגרות, ומעל 60% בקבלת תואר אקדמי.

רק לשליש מבעלי מוגבלויות חמורות יש הכנסה מעבודה, כאשר חמישית מתוכם מקבלים גם קצבה חודשית מביטוח לאומי. 41% מקבלים רק קצבה חודשית מביטוח לאומי ורק רבע הנותרים, קרי 70 אלף נפש, תלויים בהכנסתם של בני ביתם, אף הם לעיתים תלויים בקצבה של ביטוח לאומי. נתון נוסף עולה מהשוואה לארצות מפותחות אחרות - שיעור האנשים עם המוגבלויות בישראל אשר לא מקבלים קצבה וגם לא מועסקים גבוה ב-10% מהממוצע באותן ארצות. בישראל שיעורם עומד על 24.6% . שיעור גבוה יותר של בעלי מוגבלויות שאינם מועסקים ואינם מקבלים קיצבה נרשם באיטליה 28.8 אחוזים ובספרד 28 אחוזים. השיעור הנמוך ביותר נרשם בשוודיה - 1.1 אחוז. עוד עולה מנתוני הנציבות כי ההכנסה של אדם עם מוגבלויות בישראל מהווה 66% מזו של אדם ללא מוגבלויות.

הנציבות מציינת כי מאחר ושיעורי התעסוקה וגובה ההכנסה מעבודה בישראל דומים לממוצע בארצות מערביות שנבדקו, "אין מנוס מלהסיק כי הסיבה למצבם הכלכלי הרעוע של אנשים עם מוגבלות בישראל קשור לגובה הקצבה המשולמת להם".