מה למדנו מנצחון הלייקרס על בוסטון

1: גאסול הסיר את תוית הרכות מהגב

האיש שנבהל מהעוצמה הפיזית של הסלטיקס בסדרת הגמר הכריע את המשחק בחג המולד. אבל יותר מהתוצאה, הייתה זו הדרך: פעם אחת בקליעה מבחוץ, פעמיים בתנועה נחושה עד הסל ופעם בהתערבות בהתקפת הירוקים. או בפשטות, 7 נק' בשלוש דקות של מאני טיים. מאז הנצחון על האח מרק והגריזליס - מניית הגאסול הבכור בעלייה.

2: טוני אלן רחוק מלהיות ריי אלן

יחס הפעולות החיובי-שלילי של הגארד היה במחצית השנייה 1 ל-3. לא משהו במילים אחרות. לצד האנרגיה והיכולת ההגנתית הגיעו איבוד כדור מכריעים ופעולות שטותיות שביצע. 29 משחקים לא חשו בבוסטון בחסרונו של ג'יימס פוזי. עד אתמול.

היכנסו לאיזור ה-NBA

3: אפקט ביינום

הוא לא היה גדול, ובפעם השלישית ברציפות לא היווה פקטור משמעותי במשחק מול הירוקים, בדיוק כמו במשחקי העונה הרגילה אשתקד. אבל אנדרו ביינום נותן ורסטליות שמשחררת את גאסול לנוע ללא כדור, ומחזק את תחום הריבאונד. הוא עדיין לא מוסיף את מה שפיל ג'קסון באמת רוצה, אבל הוא עדיין ילד. רק שתהיה סבלנות.

4: היכונו לביאת ה-9 בינואר

לברון ג'יימס מפנטז על אליפות המזרח וסדרת גמר שניה שאולי תסתיים באליפות ראשונה? עליו לעבור דרך הסלטיקס. הקרב על המזרח מגיע אוטוטו, והוא ייערך בקליבלנד. שם לברון עדיין לא נוצח העונה. יהיה חם, כבר אמרנו?.

5: האם יש סדק בחומת המנטליות הירוקה?

אם מישהו שם לב לרבע האחרון, קווין גארנט לא אסף את החבורה לשיחת מוטיבציה כשהלייקרס ברחו. גם לא פול פירס. ריי אלן בכלל לא היה בכיוון עם 8 החטאות משלוש ואפילו לא חשב על חדירה. פניו הראו שהוא מרוכז בעצמו בלבד.

הסלטיקס היו נחושים פחות, נבונים הרבה פחות, וכנראה שהמשימה של דוק ריברס בחודשים הקרובים תהיה מציאת הפתרון לתפקודו החדש של גאסול לצד סנטר אמיתי ולא רכרוכית כלמאר אודום. בנתיים הוא הפסיד בנוקאאוט לפיל ג'קסון.