במרומי גולדן קורל <br>

במאה הקודמת הייתי בחור שאנן. גדלתי על הכרמל והייתי בטוח שאני מכיר את כל המסעדות בחיפה. ת'כלס, כמה כבר מסעדות קיימות בעיר הקטנה שלי, חשבתי לעצמי. חמישים, שישים? בינתיים שנות השמונים נעלמו ואיתן הג'ינסים הקרועים, ההערצה העיוורת לפול יאנג וכמובן, להקת הופה הי שהתפרקה ברעש גדול והותירה את כולנו שבורי לב. לעומת כל אלה, השאננות שלי רק החריפה. מאוחר יותר, שנות התשעים הפציעו כשחר חדש, תרבות הבילוי החיפאית החלה להתפתח ולהשתכלל, ערוץ 2 המסחרי החל בשידוריו ובעקבות לחץ הקהל הוקמה מחדש הופה הי בהרכב שונה, אבל כולנו יודעים שהקסם הראשוני אבד לנצח. היום אנחנו כבר קרובים לסוף העשור הראשון באלף הנוכחי. כוכבים נולדים, הופה הי לא התאחדה בחגיגות השישים למדינה (לעניות דעתי הן לא היו שלמות בלעדיה) ואני הגעתי להבנה העמוקה שלהכיר את כל מאות המסעדות שקיימות היום בחיפה זה קרוב לבלתי אפשרי.

ולמה אני כותב לכם את כל זה? כדי לשתף אתכם בכיף הגדול שהיה מנת חלקי כשגיליתי מסעדה קטנה אך מרשימה, לא רחוק ממרכז הכרמל, סמוך לרכבל העליון של סטלה מאריס. היה זה יום שישי עת הצטיידתי ברעב גדול, עט, פנקס ובאחותי הגדולה מיכל כדי לסקר את 'גולדן קורל', מסעדת דגים ובשרים המגישה מנות מאגן הים התיכון, יינות מיקבי בוטיק ישראלים ותצפית פנורמית מרשימה בהיסטריה על מפרץ חיפה. לצערנו, המקומות במסעדה מוזמנים זמן רב מראש, אז מקום ליד קיר הזכוכית לא קיבלנו, אבל בכל מקרה אין באמת כיסא בגולדן קורל ממנו לא רואים את הנוף שמהווה את אחת האטרקציות הרציניות של המסעדה (לצד הלברק, עליו ארחיב בהמשך) אז לא באמת התבאסנו. מה גם שתוך מספר שניות הונחו על שולחננו מספר סלטים מצוינים כמתאבנים - תפוחי אדמה אפויים עם רצועות פלפלים כבושים, פרוסות נגיסות של גזרים פיקנטיים, סלט שומר וקצח, ונתחים יפים של חצילים כבושים - הגיעו ונעלמו בקיבותינו ביחד עם כמה קרעים מהפיתות הכל כך טריות שהוגשו לנו. טוב, נו, נעלמו בקיבתי. מיכל לא רצתה לבזבז מקום על המתאבנים. אף פעם לא הבנתי מה הקשר בין אוכל למקום, אבל כנראה בגלל זה חבריי הקרובים קוראים לי שומנוביץ', שומנוב או באירועים מיוחדים - בור ללא תחתית שאכל בור אחר ללא תחתית.
בכל מקרה, המתאבנים גרמו לתיאבון שלי לצעוק פ-תוח! (אפרופו שנות השמונים).

המנות הראשונות שדגמנו היו שרימפסים צלויים על הגריל במרינדה עדינה של תבלינים יבשים (39 שקל) ועלי גפן ממולאים בפריקי (29 שקל). השרימפסים הפריכים נעלמו במורד גרונותינו ולא הותירו עלינו רושם רציני, לעומתם עלי הגפן היו לא פחות ממושלמים. בירור קצר העלה כי אשת בעל הבית מגלגלת אותם במו ידיה ולעזאזל, היא יודעת מה היא עושה. העלים היו מהודקים במידה, לימוניים למשעי, החיטה הירוקה הוכנה כהלכה והיוגורט הנקי הידק את כל העניין לכדי מנה מנצחת.

לפני העיקריות הספקנו לעדכן אחד את השניה בכמה שאין לנו כוח למרצים שלנו בלימודים וכמובן בכמה נהנינו מעלי הגפן המעולים שסיימנו כל כך מהר. בכל מקרה, לעיקרית מיכל הזמינה בחכמה רבה פילה לברק ממולא במוס סלמון (78 שקל) ואני הזמנתי סקלופיני סינטה מיושנת ברוטב מרסלה (79 שקל).

זוג המנות הגיעו בליווי עלים ותפוחי אדמה זעירים אפויים בתנור. חששותיי לגבי איכות הסינטה התבדו באחת כשזו נחתה על שולחני. למרות עוביים, הנתחים לא התייבשו בזמן הבישול והגיעו ורדרדים ועסיסיים כשהם טובלים ברוטב עדין של יין מרסלה. יופי של ביצוע ליצירה איטלקית קלאסית כל כך. מיכל התענגה מכל ביס מהמנה שלה. הפילה המרשים עטף ברכות דגית את מוס האילתית וביחד הם הרכיבו מנה שנראית טוב, מריחה טוב והכי חשוב - טעימה לאללה.

אחרי העיקריות עצרנו להביט על המפרץ המואר מלמעלה ותהינו איך היו נראים חיינו אילו היינו חיים עדיין תחת משטר בריטי. דמיינו לכם, ישראלים מנומסים שקיבלו חינוך בריטי, לונדון כעיר בירה, משכורות בלירות שטרלינג ומלכה אמיתית כשליטה. אניוויי, ממבחר הקינוחים בחרנו את הכנאפה (28 שקל) לא, לא מנה של כנאפה מתוך מגש עצום וכתום, אלא כנאפה אישית המוכנה לפי הזמנה בצבע צהוב בהיר, שהפתיעה אותנו במתיקותה המרוסנת ובאיכות הגבוהה של גבינת העיזים שבה. סיום מדויק לארוחה הנפלאה שלנו.

אז מהו מוסר ההשכל מכל העניין? אולי שלפעמים המסעדה הטובה הבאה שתגלו נמצאת ממש מתחת לאפכם, אולי שתמיד צריך לנסות לגלות מקומות חדשים ואולי בעצם שאם נתאגד ונביע מספיק עניין ציבורי, הופה הי יתנו לנו עוד מופע אחד אחרון. טוב, נו אתם צודקים. בלי עוזי חיטמן זה אף פעם לא יהיה אותו דבר...